האוכל בצ'לו מוקפד, טעים וכיפי. בלי הרבה רוח וצלצולים מצליחה המסעדה להשרות אווירה ביתית נעימה. עוד לא הגעתי למסקנה אם זה הקסם הירושלמי או האיטלקי.
נועה יחיאלי, קיבוצניקית לשעבר וסטודנטית בהווה, יצאה עם חברת ילדת לאכול בויליג' גרין הירושלמית הצמחונית. זה התחיל כדה ז'ה וו לחדר האוכל בקיבוץ אבל מהר מאוד התברר שהסטנדרטים של הויליג' גרין גבוהים בהרבה מאלו המקובלים באקונום הקיבוצי.
אכלנו מהסלט הירוק ואז הגיעו הסטייקים. נתחי אנטרקוט משויישים ונאים, שניצלו בדיוק למידת המדיום שביקשנו, מלווים בצ'יפס דקיקים ולוהטים. אם לא היינו יודעים שמדובר בבשר כשר שעובר ניקור, המלחה ועוד זוועות שמוציאות ממנו את המיץ, לא היינו מנחשים. הנתחים היו גדולים, עסיסיים וטעימים.
קטיה המתוקה פייסה את רוחי הסוערת כבר בכניסה למסעדה. בחיוך כובש היא הפנתה אותנו לעבר השולחן והגישה לנו תפריטים. הסבריה המלומדים על המנות והליכותיה המקצועיות ליוו אותנו עד לביס האחרון בפאי הלימון המצוין שחתם את ארוחתנו כשעה וחצי מאוחר יותר.
משהו ברוח הנדיבה ובסבר הפנים של המקום, השרות המהיר והמחוייך, הטריות של האוכל והמנות המשביעות, הופך את לימונענע למסעדה הקבועה של רבים מעובדי המשרדים בסביבה. יש גם כאלה שבאים במיוחד.
הייתי ממליץ בחום לבקש מהמלצר את ארוחת הטעימות, על אף שאינה מופיעה בתפריט. הרעיון העומד מאחוריה הוא שהשף מוציא במגע אישי ויצירתי בין שבע לאחת-עשרה מנות. מי שאינו שבע אחרי אחת-עשרה מנות יקבל עוד ועוד מנות שייכנע.
אף אחת מהמנות באבישג לא יכולה להיחשד כשחוקה, צפויה או בלתי מקורית וכולן טעימות ובעיקר מרעננות. עדשים עם יוגורט, סיגרים עם גבינת עיזים, תענוג. כולן עושות חשק לעוד.
למנה ראשונה בחרנו בלחם הבית המרוקאי ובסרדין מוגדור. הלחם, דומה מאוד לג'בטה רק אוורירי ופריך יותר, נאפה על לבנים והוגש חם בתוספת מטבלים של זיתים ועגבניות מיובשות. סרדין מוגדור התברר כמנה מרתקת של סרדינים ממולאים, שטוגנו בציפוי פריך והוגשו עם לימונים כבושים וממרח פלפלים חריפים.
להבדיל ממקומות אחרים, באורי בורי לא נעשה שום ניסיון להשקות אותנו לשוכרה כדי לגרום לנו לצחקק שבעי רצון. גרגורי הסיפוק והעונג היו תוצאה ישירה של האוכל. כשסיימנו, החלטנו שכדי לא לקלקל את הערב המושלם נדלג מיד לסיגריה שאחרי.
בניחוח כפרי אפשר לשבת במרפסת הממוזגת, אבל אנחנו העדפנו את האופציה הכפרית והתיישבנו על סלע מבודד תחת עץ רענן. כמה דקות אחר כך הגענו למסקנה שדווקא אווירת מפלים מתאימה לנו יותר ומיד סידרו לנו שולחן בסמוך למפל המים.
''ברוכות הבאות'', קיבל את פנינו המארח במרקש. ''תרצו ערק או וורמוט?''. פתחנו עם וורמוט, והיינו יותר ממוכנות להתחיל בטעימה.
לפתיחה הוגשה לנו סלסלת לחם צימוקים ואגוזים עם חמאה, שמן זית ופנכת מלח גס. אין יותר נחמד מזה, במיוחד בלווי כוס יין ריזלינג גרמני מופלא. הצצנו בתפריט אך מהר מאד נענינו להצעתו של חיים גן, הבעלים, להפסיק להתערב לו בעבודה ולתת לו להאכיל ולהשקות אותנו. מובן שהוא צדק.
אח, מתוקה היא הפגישה עם חבר ותיק, מתוקה כמו הרוטב האסיאתי המתוק בצבע כתום עז המתלווה לעתים למעדני המזרח. יש כל כך הרבה מה לומר, כל כך הרבה עדכונים לעדכן וסיפורים לספר, וכשעושים את זה על מגש סושי זה אפילו עוד יותר טוב.
ארוחת הערב שלנו התחילה עם פוקצ'ה רכה, שהגיחה מהתנור מהבילה. טבלנו קרעים ממנה בקערית שמן הזית, נהנים לשבור את מיתוס ילדותינו ש''לחם חם עושה כאב בטן''.
עוד כוס נמזגת,''לחיים!''. אם לא מסתכלים בעיניים זה מביא שלוש שנים של סקס רע, מבליח טל, המנהל, ומזהיר בחיוך ממזרי. אנחנו לא לוקחים סיכון. קלינג, ועוד מנה מגיעה, סקלופ קוקי סן ז'אק ברוטב גורגונזולה ואצות ים. מתחשק לי לנגב את הפוקצ'ה ברוטב אבל אני מתאפקת.
25 שנים קיימת ין ינג, המסעדה הסינית הראשונה של אהרוני, הייתם מאמינים? תחשבו מה קרה בחצי יובל האחרון, חיים יבין חתם על חוזה להגשת ''מבט'' בערוץ 1, שמעון פרס הוא יו''ר העבודה, שלמה ארצי ושלום חנוך הם שלאגר הקיץ. בקיצור, כל העולם השתנה לחלוטין, וין ינג עדיין שם. מזל שלפחות דבר אחד לא השתנה.
הוא אכל בשקט ובהתמסרות והמשיך לסיבוב שני. תענוג להסתכל עליו כשהוא מתייחד עם האהבה שלו, האנטרקוט, ועוד יותר תענוג להסתכל עליו תוך כדי שאני אוכלת אחד כזה בעצמי.
מטבעי וכמו רבות מבנות מיני אינני קרניבורית ומכאן שמסעדות בשר הן לא הזן המועדף עלי. אבל המבורגרים זו כבר סוגיה אחרת, ולכן, די מהר אחרי המעבר המעט טראומתי מתל אביב לחיפה, מצאתי את הקניבר, ה-מקום בעיר לקציצת בשר עסיסית בלחמניה.
לארוחה בפרי מגדים צריך להקדיש ערב שלם, להתרווח, להזמין יין טוב מתוך התפריט ולתת למנות לזרום לשולחן. החוויה מהממת וניתן להגדיר אותה כלונה פארק לגרגרנים. איציק, הבעלים של פרי מגדים והשף הראשי, מבין מאד ביין, וישמח לייעץ, להסביר ולהתאים את היין המוצלח ביותר לאוכל.
אני לא יודעת מה אומרת לכם המילה ספא, אבל בשבילי ספא זה לבן מבהיק, חלוקים ואנפילאות צחורים, ניחוח בריאות סטרילית, ובמילים פשוטות, ההפך הגמור מהחלל האדמוני של שמים בארץ. במחשבה נוספת, אם אתם שואלים אותי, שמים בארץ הוא בכלל לא ספא, הוא וריאציה לרחם.
בצהרי יום שישי, עת סעדנו בבראנצ' של קיבוץ פלמחים במרפסת המשקיפה אל הים הכחול ושמענו את שמחת הכוס הנשברת בחתונה שהתקיימה בסמוך, החלטנו שגם אנחנו נתחתן יום אחד בפלמחים, אבל לא האחד עם השני.
למען ההגינות אודה כי לא תליתי תקוות רבות בשיפודי הסלמון ברוטב למון גראס וסילאן שהגיעו לפתיחה. סלמון, הוא דג שראוי לו לדעתי להמשיך ולשחות במעלה הזרם. אולם, נגיסה קטנה בבשרו הרך והעסיסי של הדג, שנצלה ברגישות מרשימה והגיע לדרגת הצלייה המדויקת, השאירה אותי נפעמת.
מיקה היא אחת המסעדות הטובות בתל אביב ומהמשתתפות הבכירות בפסטיבל הלבן. אם עוד לא ביקרתם בה, כמו שרון ודני, השבוע יש לכם הזדמנות מצוינת להשלים חורים בהשכלה הקולינרית. המבקרים יצאו ממנה נפעמים.
בעיר בה קשה להזמין קפה בלי לענות על ארבע שאלות וכל קניה של לחם מחייבת בחירה בין ארבעה סוגי קמח, הרעיון שמישהו בוחר בשבילך את המנות הוא רעיון מפתה. כל שנשאר, אמר עוזי ידידי ממרום שנות דיילות ארוכות, הוא להדק את החגורות ולהמריא אל על.
נמצאו 1307 תוצאות העונות על החיפוש שביקשת.