גוז' ודניאל בני ציון

"גולת הכותרת שזכתה למירב המחמאות מצד חברתי לשולחן הייתה מנת השווארמת-ים האלוהית. שילוב טעמים מטורף של דג, טחינה, בצל עגבניות ופיתה מהטאבון המקומי..." במשך שנים רכשה לעצמה גוז' ודניאל מבני ציון מוניטין של ביסטרו כפרי איכותי, עם אוכל משובח, היצע גדול של אלכוהול ותפאורה ירוקה מלבלבלבת. חגית גרוס יצאה לבדוק הכצעקתה

הקלישאה שקולינריה משובחת נמצאת רק בבועה התל אביבית עומדת להתנפץ במהלך קריאת הכתבה הבאה. זה לא באמת חדש אבל זה מקבל משמעות נוספת ועדכנית כשמדובר במסעדת ג'וז ודניאל בבני ציון. נסענו לבדוק הכצעקתה והאמנם אפשר לסעוד את לבנו בסטייל מבלי לשוטט ברחובות תל אביב ולהתייאש בחיפושי חנייה אינסופיים.

קולינריה חיה ובועטת

ג'וז ודניאל נחבאת מאחורי צמרות עצים במושב יוקרתי טובל בירוק. החנייה רחבת הידיים, מלאה ברכבים, מסגירה את העומס הלא צפוי שמקדם את פנינו בכניסה למסעדה, אבל חכו, עוד נגיע אליו. שביל עשוי קורות עץ מתפתל ומוביל לכניסה מרשימה ובה לובי מאובזר ומארחים (כן, מארחים ברבים ולא מארחת כנהוג) מבררים את מקום הישיבה שהוזמן (כדאי להזמין מראש) ומובילים את האורחים ברוב כבוד והדר לחלל המסעדה. או אז מתגלה מראה מרהיב ומיוחד במינו. המסעדה ממוקמת בתוך בית עץ ענקי צבוע לבן רך ובהיר המהווה תפאורה ורקע לדברים החשובים באמת שקורים בה. במקום שולחנות עץ כפריים, עמדת בר ומסביבה כיסאות עץ גבוהים ובכלל המסעדה מאפשרת פינות ישיבה רבות ומגוונות. וכמו שאמרנו בהתחלה, אם לא הזמנתם מקום אין טעם לעמוד ולהתבונן בעשרות הסועדים הממלאים את המסעדה עד תומה.

למזלנו, הזמנו מקום מבעוד מועד והמארחת החביבה הובילה אותנו אליו אחר כבוד. התיישבנו והתבוננו מסביב. לא הצלחנו לאפיין את קהל הסועדים באופן חד משמעי. היו שם משפחות עם ילדים שבאו לסעוד ארוחת ערב מאוחרת, זוגות חברים שהגיעו לחגוג וחבורת עובדי משרד שהתקבצו לציין משהו לאחר יום עבודה - מגוון עצום של אנשים, גילאים והריח... הו הריח שנדף מכל השולחנות עמוסי כל טוב.

פשטות כובשת

תחילה הונחה לפנינו פוקצ'ה לוהטת תמימה למראה מלווה במטבל עגבניות אדמדם ושמן זית. איננו נוטים ליפול בקטנות ולהתנפל על לחמים שמוגשים עוד לפני שהאוכל הגיע, לא במסעדות כמו ג'וז ודניאל, אבל נפלנו חזק. הפוקצ'ה התגלתה כמעדן ממכר ומטבל העגבניות טמן בחובו הפתעה פיקנטית בדמות פלפל ירוק חריף שהוחבא היטב ורק רמזים ממנו התפצפצו בפינו. המנה הבאה הייתה אף היא תמימת מראה אך עזת טעם ותעוזה. סלט פנצנלה שכלל עגבניות, זיתים, בלסמי ומוצרלה ישראלית, היה כה טרי ומלא טעם. לצידו הונחה מנה ראשונה המוגדרת "עונתית" בדמות פסטה ביתית ברוטב חמאה חומה ומרווה. אני לא יודעת איזו עונה זו בדיוק אבל הייתי רוצה שהיא תימשך כל השנה. תענוג צרוף של קלילות, מליחות עדינה, טריות ומגע יד של שף שמוציא את המיטב משלל המוצרים המקומיים שמגיעים אליו למטבח.

המנות הבאות היו סלט ג'וז ודניאל שהוא בעצם סלט שורשים ברוטב הדרים. לא שלא אכלנו דברים דומים במקומות אחרים אבל בג'וז יש משהו מרגש ואותנטי כאילו אתה יכול להישבע שאת הקונספט של סלטי השורשים המציאו כאן. גולת הכותרת שזכתה למירב המחמאות מצד חברתי לשולחן הייתה מנת השווארמת-ים האלוהית. שילוב טעמים מטורף של דג, טחינה, בצל, עגבניות ופיתה מהטאבון המקומי. הדבר הבולט ביותר במנה היה, איך לא, הקלילות, הרוגע והתחושה שאתה פשוט לא מוכן לזה שזה הולך להיגמר.

ובג'וז ודניאל, כמו האוכל ככה השירות. מפנק, פשוט לא מנדנד, וכל כך אותנטי ואינטימי. עוד לפני שהספקנו לבקש הגיעה מלצרית והניחה מטבל נוסף לפוקצ'ה במקום זה שהלך והתרוקן. מלצרית אחרת שמה לב שהסודה בכוסות עמדה להסתיים ומייד ניגשה למזוג עוד מבלי שהתבקשה.

נכנעים לקינוחים ומנצחים

למנות אחרונות טעמנו שני קינוחים שהיוו סיכום לארוחה הנפלאה. אז כן, שמענו שיש קונדיטור ושהקינוחים מותקנים ביד מקצועית במקום אבל האמת, לא ציפינו ולא יכולנו לצפות את שיא הערב. לפנינו הונחו פאי תפוחים שהמלצרית כמעט התחננה שלא נזמין כי הוא פשוט מידי לטעמה. אז זהו שמרוב פשטות הוא היה חד פעמי בהחלט. זה היה פאי תפוחים של פעם, נימוח ריחני עם ניחוחות קינמון קלים וטעם חמצמץ. גלידת הוניל הדגישה את טעמיו וכמובן שלא נותר ממנה זכר.

הקינוח השני לא היה קינוח אלא היסטריה. לא הצלחנו לעזוב את הצלחת גם אחרי שנגמרה המנה. תהינו לפשר סודה. מעין עוגת שמרים אפוייה ונמסה בפה באופן ממכר במיוחד. לצידה הוגש כדור גלידת שוקולד שהשתלב עם המנה בצורה מושלמת.

הגיע הזמן לעזוב. בחוסר חשק חזרנו למגרש החניה ולפתע הרגשנו בדידות. רצינו להישאר בחמימות העוטפת של המסעדה, לנשנש את השווארמת ים ולהתיידד עם הפוקצ'ה האלוהית. "הי, יש להם גם ארוחת בוקר מדהימה", זרקה החברה. "כן.." עניתי.. "מה את עושה מחר בבוקר"?