להרגיש ביפן

''פתחנו עם קימצ'י מירי – גרסה של מחמצים קוריאנים עזי טעם, המשכנו בצ'ימיזי - חביתיות ברוטב סויה ובצל ירוק ובפלטת ברזל לוהטת שבה געשו נתחי סלמון, סקאלופס, קלמרי ושרימפס...'' אדם בר גילה את המטבח היפני ב יקיניקו טנקה

בלב אזור התעשייה של הרצליה פיתוח מתחבאת לה דלת סתרים. כן, כמו ב''האריה המכשפה וארון הבגדים'', וב ''35 במאי'' של אריך קסטנר. דלת סתרים, שכמו בדמיונות של ילדותנו, מעבירה אותנו למימד אחר של מקום וזמן. היא נמצאת אמנם בצומת מרכזית (משכית ומדינת היהודים), ולא עושה מאמצים להסוות את עצמה, ובכל-זאת, בתוך ים הגירויים האודיו-ויזואליים שתוקפים את המבקר באזור, בטוח שגם אתם חלפתם על פני דלת הסתרים בלי שנתתם דעתכם עליה. אבל לא עוד! מהיום כשתעברו שם ותטו אוזן, תיווכחו שדלת העץ הכבדה, על שלל עיטורי העץ והמתכת שסביבה ולסיפה – קוראת לכם להיכנס פנימה. ומרגע שתיענו לקריאה ותעברו את הסף, תיכנסו להוויה אחרת, רחוקה ושונה מכאן – ליפן.

המטבח היפני הגיע לישראל בשנות השמונים, וכבש לו את מקומו לאט, אבל בטוח. יתר על כן, לסושי צמח בישראל עולם שלם של קונוטציות שהן הרבה מעבר ולא קשורות כלל לאוכל. מוזר לכן, שאחד המגזרים הקולינרים הבולטים ביפן, לא צלח את האוקיינוס לכיוון הים התיכון, ונשאר בלתי מוכר. עופר חרמוני, היזם והשף של יקיניקו טנקה, לקח על עצמו את המשימה להכיר לעם היושב בציון את העולם המופלא של היקיניקו.

היקיניקו, על קצה הצ'ופסטיקס, היא סעודה שבה נצלים בשר, עוף, פירות-ים וירקות, על רשת צלייה שנמצאת בחור במרכז השולחן, ותחתיה אבנים לוהטות. השיטה יובאה ליפן מקוריאה, וכמו כל מה שהיפנים מייבאים, שוכללה ביפן לכדי שלמות. ביפן תמצא בכל שכונה את היקיניקו השכונתי שלה, שיכול להיות עממי או יוקרתי. עופר חרמוני, (וכאן אנו חוזרים למוטיב דלת הסתרים) שלמד את הנושא בתקופה שחי ביפן, עשה ''Cut & Paste'' ויצר בהרצליה העתק מושלם של יקיניקו יפני. הריהוט, עיצוב הפנים, הפסקול (כולל עין אלקטרונית שפולטת ברכה ביפנית לכל הנכנס והיוצא) וכמובן, המטבח.

נכנסנו בדלת הסתרים, כדי לחגוג אירוע זוגי משמח. היא, שהייתה ביפן ומייחלת לחזור, והוא (גילוי נאות – אני), שרק שמע ופינטז. בלי הכנה מוקדמת, הוכנסנו לחדר פרטי, יותר יפני מיפני, עם קירות מנייר אורז ממוסגר במסגרת עץ. התיישבנו סביב שולחן מעץ כבד, המשוקע ברצפה, ובמרכזו מתקן הצלייה. קיבלנו מטליות לוהטות להתרענן ולהירגע, ומכאן יצאנו להרפתקה רומנטית, אקזוטית, וטעימה להפליא. כל מנה שהגיעה אלינו הוקדמה בנקישה עדינה על מחיצת העץ. הכבוד הרב לפרטיותנו היה מופרז כמובן. בפועל, הדבר הכי נועז שעשינו מאחורי המחיצה, היה להחליף מבטים עורגים, רשמים ואנחות הנאה מהאוכל.

פתחנו את התיאבון עם קימצ'י מירי – גרסה מרוככת וידידותית של המחמצים הקוריאנים עזי הטעם, ובסלט הבית (חסה, גזר בצל, ברוטב WAFU, שמן שומשום). המשכנו עם צ'ימיזי – חביתיות ברוטב סויה ובצל ירוק, ובפלטת ברזל לוהטת שבה רחשו וגעשו נתחי סלמון, סקאלופס, קלמרי ושרימפס. ביניהם הסתתרו להם גם נתחים של כרוב וגזר, שספגו את טעמי הים והרוטב והיו ליווי מושלם.
ככל שהתקדמנו בארוחה, הבנו שההשפעה הקוריאנית על היקיניקו ניכרת בטעמים העזים, בנוכחות של כרוב, וכן בשומשום (גם כחומר גלם וגם כשמן המהווה בסיס למשרים ולרטבים). נתחי הבשר (בקר / לבן / חזה אווז / עוף) – כולם מאיכות מעולה, מגיעים לשולחן אחרי שהושרו ותובלנו, ולסועדים ברינה נותר רק לסדר את הנתחים על רשת הצלייה, להפוך ולהגיש זה לזו במבט מצועף.

צורת הסעודה הזאת מאפשרת לסועדים לתזמן את קצב האכילה, ליהנות מנתחים לוהטים לכל אורך הסעודה, ולהיות מעורבים בתהליך ההכנה; לטעום נתח אחד עשוי קצת יותר, את האחר קצת פחות, ועדיין להרגיש את הפינוק של סעודה רומנטית במסעדת יוקרה, ולא את זיעת המנגליסט בפארק הירקון.

קינחנו בסורבה רימונים (עם טוויסט אלכוהולי) ופרפה שוקולד, שלוו בגרגרי רימון וקוביות קוקוס. להקלת עצב הפרידה קיבלנו עוד מטליות לחות לוהטות, ועשינו את דרכנו לדלת הסתרים. כן, אם שאלתם את עצמכם, היא עובדת באופן דו-סטרי.