מיט אנד וויין הרצליה

"שלושה נתחוני טונה אדומה על שיפודים, צרובים בחוץ ואדומים-עסיסיים מבפנים, מתובלים באיולי אריסה ואיולי שום, על מצע קרם אבוקדו, מעוטרים בעלעלי מיקרו ופרוסות צ'ילי. יופי של מנה שמשחקת על גוונים של צבע וטעם..." שפרה צח מגיעה למיט אנד וויין בהרצליה פיתוח ונהנית מארוחת גורמה כשרה עשירה בניגודים מסקרנים

נכון הכלל לגבי הפכים שנמשכים זה לזה? מסתבר שהוא נכון לא רק למערכות יחסים זוגיות, אלא גם למערכות קולינריות. למשל זו שאני מנהלת עם ענת. כי מה הכיף ללכת למסעדה עם מישהי שאוכלת בדיוק כמוך? כשאני הולכת עם ענת, לעומת זאת, הצלחות שלנו נראות הכי שונה שאפשר: היא מתה על לחמים, אני מנסה לצמצם, היא מתנזרת מבשר – אני קרניבורית מושבעת, היא אוכלת פירות ים – אני לא בקטע, אני אוהבת דייסות ומחיות, אצלה הן לא נכנסות לצלחת. בקיצור, פוטנציאל לארוחה עם ניצוצות, שתטריף כל מלצר ממוצע. למרבה המזל, אילון, המלצר שלנו ב-Meat&Wine עמד במשימה בכבוד, עם הרבה סבלנות ורצון טוב.

שלי? שלה? שלנו!

בכלל, Meat&Wine בהרצליה פיתוח התגלתה כבחירה מוצלחת לארוחה שתוכל לעמוד בדרישות המנוגדות שלנו. היות והיא כשרה, סוגיית פירות הים לא עולה על הפרק, כך שמחלוקת אחת נפתרת מאליה. ולגבי המנה העיקרית - ההתמחות של המסעדה בבשרים מבטיחה לי את הסטייק שלי, ומצד שני, ההקפדה על מנות יומיות של דגים טריים מבטיחה שגם ענת לא תצא מקופחת.

ראשית חכמה שלחנו את אילון להביא לנו יינות שיהלמו את הארוחות שלנו – שרדונה פירותי צונן בשבילה, וקברנה סוביניון עמוק טעמים בשבילי. "בלי לחם!" אני מזהירה מראש. אני הרי מכירה אותה. תנו לה תיאור כמו "לחם מחמצת פריך טרי עם מטבלים" או "פוקאצ'ה אפויה בתנור עם בצל, פלפלים, זיתי קלמטה ושמן בזיליקום" ומבחינתה הארוחה יכולה להתחיל ולהסתיים כאן. במקום זה היא נענית להמלצה של אילון על יקיטורי טונה – שלושה נתחוני טונה אדומה על שיפודים, צרובים בחוץ ואדומים-עסיסיים מבפנים, מתובלים באיולי אריסה ואיולי שום, על מצע קרם אבוקדו, מעוטרים בעלעלי מיקרו ופרוסות צ'ילי. יופי של מנה שמשחקת על גוונים של צבע וטעם. אבל בזמן שאני מחמיאה למנה שלה ונוגסת בה ביס אחר ביס, היא מתלהבת דווקא מזו שלי – פולנטה ועליה שפע פיטריות מוקפצות בטריאקי, עם תרד ורוטב שום. "חשבתי שזה יהיה דייסתי", היא אומרת בטון מתנצל, "ואת יודעת שאני שונאת דייסות, אבל זה נהדר!" היא גם מציינת לטובה את הגיוון של הפטריות – תערובת של פורטבלו, שמפיניון ושימאג'י זעירות, תוך שהיא מחסלת את הקערה עד תום.

בשר ודגים בהכנה מדויקת

בעיקרית הבחירה שלה קלה. ענת, בניגוד אליי, לא אוהבת להתעסק עם דגים שלמים ומקבלת בברכה את ההצעה לפילה מוסר ים, עם שעועית ירוקה ליד. בבשרים, לעומת זאת, יש בעיה: המנות המשובחות ביותר של בשר על העצם, כמו ספריבס עגל או טלה בבישול ארוך של 12 שעות, או נתח פריים ריב של חצי קילו, הן מעבר ליכולת הקיבול של סועד אחד, ואני כאן בלי עזר כנגדי. מילא. גם נתח משובח של סינטה במשקל 300 גרם, עשוי מדיום כנדרש ועם תפוחי אדמה זעירים צלויים לידו, נשמע כמו אופציה שאני יכולה לחיות איתה. לחיות טוב, אפילו. אז אנחנו מתרכזות כל אחת בצלחתה, נהנות מעשייה מדויקת בלי התחכמויות מיותרות, שנותנת לטעמים הטבעיים של הבשר והדג לדבר.

המוס הכמוס

בסוף, את ההפתעה האמיתית מספקות דווקא מנות הקינוח. מכירים את זה שתיאור בתפריט מצייר לכם מנה מקורית ומעוררת את הדמיון, ולבסוף מגיע משהו לגמרי בנאלי? אז בדיוק הפוך. "מוס שוקולד", אומר אילון כשאני שואלת אותו על קינוח מעניין. מוס שוקולד? ברירת המחדל המשמימה של כל קינוח פרווה? אז זהו, שלא, ומבחינתי צריך להכתיר את המנה הזאת בשם אחר שיעשה איתה צדק. על צלחת לבנה מונחת אליפסה שוקולדית דו-שכבתית, בסיסה שוקולד אפוי ועליו מקפא שוקולד דחוס, והיא מעוטרת ברקיקי שוקולד עדינים – מנה יפה לעין וטעימה לחיך. ענת, שיותר בעניין של פירות, נהנית בינתיים מטארט אגסים מעודן וחמים עם כדור גלידה לצידו. בשלב מסוים, תוך כדי טעימות זו מצלחתה של זו, אנחנו מגלות שהכי טוב לשלב את שתי המנות לאחת, וליהנות משילוב הטעמים של של שוקולד-וניל-אגסים. אם יום אחד Meat&Wine יחליטו להנציח את הרעיון ולהפוך אותו לקינוח קבוע, אנחנו מבקשות לקרוא לו על שמנו.