אלפרדו- ההיית (בפ"ת) או שחלמתי חלום?

פטריות שמפיניון במעטפת קראנצ'ית ממולאות בגבינת עיזים ואגוזי מלך על רוטב אלפרדו היו פיקנטיות וקצרו תשואות רבות בשולחן. גם הפטריות בטמפורה (בצק בירה)

אני מטפסת במעלה המדרגות המעוצבות לקצב צלילי המזרקות, מסנוורת מבנייני ההייטק המפוארים או שאולי הם בעצם הספוטים היפים ברצפה? המסעדה המושקעת שניצבת למולי גורמת למחשבות רבות להתרוצץ במוחי. איפה הם הימים בהם אני וחברותיי חשבנו שמסעדת "שרי" היא גורמה ו"רובננקו" היא פיוז'ן? כשהעופי מופי של ה"בורגרנץ'" היה בעינינו לביף בורגיניון, והתפופאי או הפרוזן יוגורט של רח' ההסתדרות היו מינימום טארט טאטן? הכול אז היה צנוע ורגוע באם המושבות אשר ההיצע הקולינארי שלה היה זעום ממספר המיואשים בכיכר.
על כל פנים, הרהוריי הנוסטלגיים על נעורים עשוקים ממסעדות ובתי קפה "טרנדיים" נדחקו לפינה כאשר מנות הפתיחה האטרקטיביות הוגשו לשולחן. אנטי פסטי שגרתי של ירקות קלויים לווה בלבנה, ממרח זיתים וממרח עגבניות מיובשות שהיה מצוין, וגרם לנו להתמכר אליו עד לתום הארוחה. הג'בטה שהוגשה ליד הייתה פריכה וטרייה כאילו הרגע נולדה, ועקפה את הפוקאצ'ה (שגם הוגשה) בסיבוב. פטריות שמפיניון במעטפת קראנצ'ית ממולאות בגבינת עיזים ואגוזי מלך על רוטב אלפרדו היו פיקנטיות וקצרו תשואות רבות בשולחן. גם הפטריות בטמפורה (בצק בירה) ברוטב טריאקי היו מיוחדות ומענגות. תהיתי אם מנות הפתיחה היו באמת כל כך טובות או שזו התחושה של אפוקליפסה בעיר נעורי בה הפתח לתקווה היה טמון ברחוב ז'בוטינסקי. במהרה הסתבר שטעיתי, וגם המנות העיקריות היו נחל לא אכזב. רביולי צאן במילוי גבינת עיזים ברוטב פסטו ועגבניות מיובשות היה מענג ביותר, וגם הקיש בטטה, כרישה וטרגון היה ערב לחיך הפוסט-פתח-תיקוואי (נו טוב, תל-אביבי-פלצני). המנות האחרונות שהוגשו הן מתוצרת "בן עמי" הנערץ שאין צורך להכביר עליהן מילים. אם בכל זאת מתעקשים, ה"בולרו"- למרות שמו הארכאי- היה יצירת מופת של שכבות מוס שוקולד לבן על מצע שוקולד מריר אפוי במילוי קרם ברולה. גם "תענוג השוקולד" התמוסס בחמימות חולפת אל עבר הררי הגלידה והקצפת וכמעט גרם לנו להקים לו אתר מעריצים.
למרות מתאבן הציניות אתו באתי שמחתי לראות כי בעיר ילדותי צמחה לה מסעדה מוצלחת ביותר אשר אין לה הרבה מתחרות בז'אנר. האווירה במסעדה שקטה, רגועה ומשרה נינוחות למרות יותר מ-200 מקומות הישיבה שאוכלסו ברובם. המוזיקה הקיטשית של קרפנטרס א-לה ג'ו קוקר סטייל הלמה את האווירה במקום ונתנה טעם של פעם (שוב- פתח-תקווה), נוסטלגי ומתוק. המנות שהוגשו היו גדולות ומשביעות ביותר, וצורת ההגשה שלהן הייתה מעוצבת ואסתטית ביותר. ראוי גם לציין את השירות המעולה של המלצרית אשר הראתה בקיאות ושליטה מושלמת במרכיבי התפריט.
יצאתי מהמסעדה שבעת רצון ומזון, ואמרתי לבן זוגי לארוחה: "איך פתחו סוף סוף מסעדה הולמת בפתח-תקווה? שנים אני טוענת שזו עיר בה כל בית קפה הוא אולם שמחות, והנה באה "אלפרדו" וטרפה לי את הפטוצ'יני!". הוא הביט בי בתימהון אופייני ואמר לי: "את והדרמטיות שלך. לא קצת הגזמת עם כל העניין הפתח-תקוואי הזה?". טוב, אולי קצת, טוב… הרבה.