מרקש

ואז הוספנו את המרק שהוגש עם הקוסקוס שהיה עמוס בקישוא, דלעת כרוב וכל טוב... ואז זה הכה בנו. טעם מתקתק ומנחם של מרק ירקות עשיר שנתן לקוסקוס מימד רביעי ובלתי נשכח..." חגית גרוס במסעדת מרקש בנתניה, מסעדה מרוקאית לא שגרתית, שבה עושים אוכל עם המון כשרון ואהבה

"טוב שכן קרוב מאח רחוק" נכתב בספר משלי כבר לפני אלפיים ומשהו שנים ונכון גם היום. אז סוף אוגוסט, עונת מעברי הדירה הגיעה גם אלינו והכתה אותי בתדהמה עת הודיעה לי שכנתי האהובה כי הם פשוט נוטשים אותנו לאנחות.

אז במקום לשבת ולבכות החלטנו ללכת ולחגוג את המאורע במסעדת מרקש הוותיקה השוכנת על חוף נתניה טובלת בירוק ומוקפת אגמון קטן וכניסה שמייצרת הרבה ציפיות.

קפיצה לארמון מרוקאי

כן מרקש, כמו שאתם מנחשים היא מסעדה מרוקאית אסלית ולא, אל תחשבו שמדובר במסעדה מזרחית, סטקיה או משהו בסגנון. מדובר במסעדה שלא הייתה מביישת את אחת ממסעדות היוקרה בפריז. נכנסנו פנימה, נמלטות מהחום האימתני של אוגוסט הלוהט הישר לקרירות הנעימה השוררת בתוך המסעדה. עיצוב קלאסי מובהק קידם את פנינו, מפות לבנות, מפיות ושטיח מקיר לקיר המשווים למסעדה ניחוח מסורתי ומוקפד. במבט ראשון מרקש נראית כמו ארמון מרוקאי מפואר ומרשים וזאת בזכות תקרה דמויית אוהל שמשווה למסעדה אופי מדברי "קזבלנקה סטייל" אך לאט לאט כשנכנסים פנימה ומתבוננים סביב פתאום נוכחים לדעת שהסועדים הם בעצם מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית ותיירים שבאים לאכול אוכל ישראלי אותנטי.

התיישבנו ליד החלון וזה לא קשה כי במרקש החלון מקיף את כל המסעדה במעין חצי עיגול וממנו ניתן לצפות בצמחיה הירוקה המקיפה את המסעדה, בחוף הים הצמוד, בזוגות שלובי ידיים המטיילים בטיילת - העיר פשוט הופכת להיות חלק מהמסעדה ומהווה תפאורה מושלמת. המלצרית החיננית, לבושה בכפתן לבוש מרוקאי מסורתי קידמה את פנינו בעליצות ונתנה לנו הרגשה כאילו היינו הלקוחות הראשונים שלה היום, למרות שהמסעדה היתה כמעט מלאה.

מרקש – מטבח עם נשמה

אף אחת מאיתנו לא מרוקאית למעט שכנתי הנשואה לאחד כזה ובכל זאת אתה יודע להעריך אוכל מרוקאי טוב כשאתה פוגש אחד כזה. אני חושבת שבמרקש אפשר לשרטט את הרף העליון של הבישול המרוקאי ותיכף תבינו מדוע. לאחר ברכת שלום קצרה חזרה עם מגש עמוס סלטים כיד המלך. ממבט ראשון ומניסיון העבר לא היו לי הרבה ציפיות מהם. חשבתי שהם רק החימום לפני הדבר האמיתי (לא אמתח אתכם: מרק קוסקוס וקציצות בקר ביתיות) אבל האמת? עפנו.

לא יודעת לשים את האצבע בדיוק ממה. סלט החצילים בעגבניות שהכיל חצילים בשרניים טבולים במיץ עגבניות עסיסי ולא חריף מידי, סלק חי שבושל והוגש כמו שהוא ללא תיבול מיותר, סלט מטבוחה אלוהי שהוכן בדיוק רב והכריח אותי לטבול בו את הלחם המרוקני שהוגש עם הסלטים שוב ושוב? או אולי היה זה סלט הגזר האסלי שתובל בכמון עדין והיה חריף רק במידה, או הכרובית הבשרנית שחיכתה בסבלנות שנגיע אליה ונופתע מהשקט העוצמתי שלה.

לעיקריות לא נשאר המון מקום בבטן אבל מיהרנו לפנות את המעט שנשאר לטובת הקוסקוס האלוהי שהוגש לנו. מי שלא טעם את קוסקוס של מרקש לא ידע טעם קוסקוס אמיתי מהו. פתיתי הסולת היו כל כך דקיקים ונימוחים עד כי היה נדמה שאנו נוגסים בענן. זה היה פלא ממש. איך מגיעים לכזו דרגת עדינות בבישול? ואז הוספנו את המרק שהוגש עם הקוסקוס שהיה עמוס בקישוא, דלעת כרוב וכל טוב... ואז זה הכה בנו.

טעם מתקתק ומנחם של מרק ירקות עשיר שנתן לקוסקוס מימד רביעי ובלתי נשכח. עצרנו רגע הבטנו זו בזו וידענו כי זה רגע מכונן שלא ישוב. מלבד העובדה המצערת שלא נהיה שכנות יותר הבנו כי לא נטעם קוסקוס טעים כזה. פנינו למנה העיקרית השנייה הקציצות המרוקאיות שחיכו בסבלנות שנסיים להתלהב מהקוסקוס. הן היו טבולות ברוטב סמיך ומהביל והיו מוצקות ובעלות טעם עשיר וססגוני.

מה מסתתר בקינוח?

לקינוח הוגשה לנו חידה. קונפיטורה שהיינו צריכות לנחש מאיזה פרי הכינו אותה. טעמנו ממנה ופינו התמלא מתיקות עדינה ומלטפת, לא שתלטנית ואגרסיבית. ניסינו לנחש.. דלעת? חבוש? מלון? התשובה מפתיעה עוד יותר... ההוכחה היחידה שאנחנו בישראל ולא במרוקו. מה יותר קיצי מאבטיח באוגוסט? נפרדנו ממרקש בחוסר חשק ונפרדנו זו מזו נשבעות לחזור, להתנחם, באוכל מפנק ומרגש שעושה מקום לכולם ובעיקר עושה הרבה כבוד לאוכל מרוקאי ומזכיר שאוכל לפעמים הוא גם הסוד לשכנות טובה.