גוסטו

"אני לא מתעייף מלהגיד את זה – הריזוטו והצאצא הממזרי שלו, הארנצ'יני, הם מצב הצבירה הנעלה ביותר שאורז יכול לשאוף אליו. בגוסטו יש לארנצ'יני עוקצנות של שום, ומצע הארוגולה מאזן אותו, וזה כיף..." אדם בר, גוסטו, תל אביב

נדרשה מידה מסוימת של טירוף כדי לצאת החוצה בערבים ההם של הסופות, הגשמים והקור. אבל לאכול צריך? צריך! והילדה קיבלה ציון טוב במבחן בגיאוגרפיה? קיבלה! והיא אוהבת אוכל איטלקי, ולמען מסעדה איטלקית טובה, היא מוכנה גם לצאת אל הגשם והקור? מוכנה. אז ניצלנו הפוגה רגעית בגשם, ויצאנו בצעדה נמרצת (כי גם בסופת קרח לא נוותר על חנייה ליד הבית שהושגה בדי-עמל), לכיוון "גוסטו". ומתברר שהליכה נמרצת בקור לא רק מעודדת את בלוטות הרעב, אלא גם מזרימה אנדורפינים למערכת, והגענו סמוקים, עליזים וכן, גם רעבים.

גוסטו התמקמה לה בפינה האסטרטגית של שד' חן ופרישמן. היא נהנית גם מהחן השופע של שדרות ח"ן, שהיא השדרה היחידה בתל אביב שניצלה מהרעש והפיח של האוטובוסים, וגם מהקרבה למרחבים של כיכר רבין. ובכל זאת, למרות המיקום האסטרטגי, נדמה שהמסעדה משדרות ח"ן (חיים נחמן), התרכזה באוכל ולא ביח"צנות, ונותרה סודם של יודעי ח"ן (חוכמת הנסתר) בלבד.

גוסטו מיצבה עצמה כמסעדה איטלקית, שמכינה אוכל טוב, מתוחכם ולא מתחכם, ובעיקר – לא יקר. אין בגוסטו דגים ופירות ים, וגם למנות הבשר יש חלק צנוע יחסית, גם אם מדויק להפליא, בתפריט: סקלופיני, מילנזה, לזניה תרד ובולנז, מעורב איטליאנו, קציצות בקר ואורז, וקלצונה, שבשבילו אני מתכוון לחזור לגוסטו, אחרי שראיתי בשולחן הסמוך וקינאתי.

גוסטו מורכבת מכמה חללים נפרדים, ואנחנו הימרנו על "האקווריום" – חלל תחום בקירות זכוכית, שיושב על המדרכה של פרישמן. ההימור התגלה כמוצלח – נהנינו ממראות הסופה והגשמים, באווירה החמימה שיצרו התנורים החשמליים שמעלינו. במקרה או שלא במקרה מצאנו את עצמנו מוקפים בשולחנות של אמריקאים, והחוויה בכללותה, שכללה סופה, תנורים ואנגלית, השרתה עלינו מצב רוח תיירי.

פתחנו, איך לא, בארנצ'יני – כדורי ריזוטו, עם מחית פטריות ותערובת גבינות, מטוגנים בציפוי פריך, עם רוטב על בסיס עגבניות ומיונז. אני לא מתעייף מלהגיד את זה – הריזוטו והצאצא הממזרי שלו, הארנצ'יני, הם מצב הצבירה הנעלה ביותר שאורז יכול לשאוף אליו. בגוסטו יש לארנצ'יני עוקצנות של שום, ומצע הארוגולה שעליהם מונחים כדורי הזהב מאזן אותו, וזה כיף.

יחד עם הארנצ'יני נהנינו גם ממנה של ברוסקטה מוצרלה: על כל ברוסקטה קלויה מונחת פרוסת עגבנייה, פרוסת מוצרלה די בופאלו, עלה בזיליקום ומעליהם זיגזג של רוטב בלסמי מצומצם. זוהי מנה פשוטה, מדויקת בטעמיה, צבעונית, אסתטית וטעימה להפליא. ליווינו את המנות בלימונדה תוצרת בית לילדה וביין גליל אלון בשבילי - בלנד כבד-גוף של קברנה סוביניון, סירה, פטיט ורדו, וקברנה פרנק – יופי של יין, עשיר בטעמים. סימנו לעצמנו לחזור לכאן כדי לדגום גם את האינבולטיני חצילים, ואת הקנלוני גבינות ותרד, ויתורים כואבים שנאלצנו לעשות בבחירת המנות הראשונות.

גם בבחירת העיקריות התייסרנו ייסורים עזים: ויתרנו על הקלצונה, שאותו אפשר למעשה להרכיב כאן בהזמנה אישית, ועל "מעורב איטליאנו" מהמיוחדים, שהוא חזה וכבדי עוף מוקפצים עם בצל, פטריות, שום קונפי ואורגנו, ומוגשים על פוקצ'ה בליווי שמנת חמוצה ומחית כמהין. וואו!

כן בחרנו בפיצה פאנצ'טה ובסלט ארטישוק, אבוקדו ומוצרלה. הפיצה של גוסטו היא מהסוג שאני אוהב – מבצק דק, פריך וטעים, אך כזה שמפנה את הזירה לרוטב, לגבינה ולתוספות. במקרה של הפאנצ'טה מדובר בפאנצ'טה, כמובן, שהיא הגרסה האיטלקית לבייקון, עם פטריות פורטובלו, שמפיניון וגבינת פטה. עושר של תוספות, שמסתדרות נהדר ביחד. הסלט היה הפתעה של ממש. אני ממעט להזמין סלטים במסעדות, ובמקרה הזה, הילדה בחרה בחירה מצוינת – הארטישוק, האבוקדו והמוצרלה מרכיבים יחד מנה בריאה עשירה ומשביעה, כשאת הטוויסט נותנים כאן הבצל הסגול, זיתי הקלמטה והעגבניות המיובשות – נפלא.

קינחנו במילקיטו – מוס שוקולד מריר עם קצפת, ובעוגת גבינה עם קרם שוקולד לבן. היה שווה להצליח במבחן בגיאוגרפיה.