הדסון

"הצורה שלה, הצבע שלה, הטעם שלה, המינימליזם של התוספות שבאו איתה. יש תחושה כזו, געגועים למשהו שאתה לא מצליח לשים עליו את האצבע – אבל אתה יודע שכשתראה אותו, אתה תזהה. אז זו הסינטה שאכלתי בהדסון..." עופר פרוסנר

אני חושב שבכל אחד מהטקסטים שכתבתי עבור האתר שבו אתם קוראים כיכב המשפט "יש תחושה ש...". הסיבה לכך היא שאני מאמין גדול בכך שאוכל הוא קודם כל תחושה: הוא סכום כל הדברים שאתה מביא אתך מהבית כשאתה בא לשבת במסעדה, והוא גם סכום כל הדברים שהאוכל מביא – החל מהברורים מאליהם כמו טעם וריח וכלה בזכרונות שעולים לך והשוואות שאתה עושה שהן קריטיות להחלטה אם משהו הוא "טוב" או "לא טוב".

למה אני מספר לכם את זה? כי יש פעמים שה"תחושה" נזרקת מהחלון, ומתחלפת במשהו אחר וטוב יותר. המשהו הזה הוא ביטחון. ביטחון במלצר, בשף ובטבח – מהסוג של הביטחון שיש לכם כשאתם נוגסים בשניצל של אימא ויודעים שלא משנה מה יקרה, תקבלו אותו דבר בדיוק, וזה יהיה אחו שילינג טעים.

אז אותו דבר קרה לי עם הסינטה שאכלתי בהדסון. הצורה שלה, הצבע שלה, הטעם שלה, המינימליזם של התוספות שבאו איתה. יש תחושה כזו, געגועים למשהו שאתה לא מצליח לשים עליו את האצבע – אבל אתה יודע שכשתראה אותו, אתה תזהה. אז זו הסינטה שאכלתי בהדסון.

אבל חוץ מהסינטה היו גם מנות אחרות. את הארוחה התחלנו (אני והיפה, כמובן) עם צמד קוקטיילים – קייפירושקה וקוסמופוליטן שהיו מוכנים קום איל פו, ואחריהם לקחנו לראשונות קרפצ'יו שהיה עדין להפליא והגיע עם יוזו במקום בלסמי, מה שנתן לו טעם נהדר. גם פטריות ברוטב טריאקי עם עלי תרד היו חמות ובשרניות. המנה הראשונה השלישית שדגמנו הייתה סוג של ספיישל – שקדי עגל ברוטב קרמל. השקדים היו עשויים כמו שרק במקום שמבין בבשר יודעים להכין, ואם הייתי יכול הייתי אוכל כמה צלחות כאלה. יחד עם הראשונות הגיעו שני פלוטים של לחם, אחד מהם עם קימל, שהיו פריכים ונכונים.

חוץ מהסינטה שעליה דיברתי כבר למעלה, הגיע לשולחן גם המבורגר הקצבים של הדסון, שאותו מכינים מסינטה קצוצה. הטעם של הבשר בהמבורגר היה חזק מאד, והסיבה לכך היא שלא מוסיפים לו כמעט דבר בזמן שמכינים אותו. מתברר שהוא גם להיט חזק מאד בעסקיות ברמת החי"ל, למרות הריבוי של מסעדות המבורגרים באזור.

את העיקריות ליוו שלוש תוספות: שעועית רחבה ירוקה שהייתה טעימה להפליא, סלט עגבניות "מוטי", שסיפק קונטרה מרעננת ופיקנטית לשאר המנות, ופאפאס, תפוחי אדמה שטוגנו פעמיים. כל כך קריספיים שאפשר היה לשמוע את רעש ההתפצחות שלהם עד קריית עתידים. יחד עם העיקריות שתינו גם בקבוק של מים מוגזים פררליי, שהיו אינסטרומנטליים מאד לכך שהצלחנו לסיים את המנות המכובדות באמת שמגישים בהדסון.

ליפה (כמו לשאר בנות המין היפה, כך מספרים לי), יש קיבה נפרדת למתוקים, וגם הם לא אכזבו כלל. הגענו כנראה בערב מיוחד, כי עוד לפני שני הקינוחים שהזמנו, הגיעו לשולחן מעין נגיסי קרמל עם מלח ים. הנגיסים, שהיו גושי קרמל טעימים עד כדי כאב, כוסו גם באבקת קקאו, והמשחק המענג בין המתוק למלוח היה מרענן מאד.

על קינוח אחד אני החלטתי – הניו יורק צ'יז-קייק, שהייתה מתוקה וקרמית וקרה ונהדרת וגבינתית, והקינוח השני היה באחריות היפה, שלקחה באמת את אחת המנות האחרונות המעניינות ביותר שטעמתי באיזו שהיא מסעדה: עוגיית אוראו ביתית עם קרם ליים – קינוח ששיחק על פלטת הטעמים בין מתוק לחמוץ, והיה פשוט סיום נהדר וראוי לארוחה שהייתה פשוט מצוינת.

הדסון היא לא מקום לצמחונים או טבעונים. היא מקום לאנשים שאוהבים בשר, ורוצים שיפנקו אותם אתו. כך, למשל, גילינו שבקרוב מאד יוכלו באי המסעדה ליהנות מראמפסטייק על העצם, חלק בבשר שאין אותו באף מסעדה אחרת. האדסון מעסיקה גם קצב, שעובד משהו כמו 300 שעות בחודש ועוסק במקצוע כבר 22 שנה, והוא רק בן 34. זה מקום שלוקח את האוכל שלו מאד ברצינות, והוא שואף לאחידות - ואם לא הבנתם את זה מההשתפכות שלי על הסינטה, הוא גם מצליח. האחידות הזו נותנת לי את הביטחון לכתוב את המשפט הבא, ולסיים אתו את הביקורת הזו: אם אתם רוצים להתפנק על חתיכת בשר טובה – לכו להדסון. נכון שאין 100 אחוז (גם לאימא יש לפעמים יום חלש), אבל 99.9 אחוז שאתם תודו לי על כך.