ליליות תל אביב

"הדג, קוד אטלנטי על ריזוטו שומר וארטישוק ירושלמי, שוקולד עם תבלינים מהמזרח ואבקת תפוזים..." אדם בר נהנה מעושר הטעמים שמציעה מסעדת ליליות בתל אביב, ומהאופן שבו היא מדלגת באלגנטיות חיננית מעל משוכת הכשרות

אני עוקב אחרי "לילית" כבר למעלה מחמש עשרה שנים. לא בת-זוגו המיתולוגית של אשמדאי, חס וחלילה, אלא המסעדה שהביאה לתל אביב את בשורת הפיוז'ן מקליפורניה אי-אז בשלהי שנות השמונים, במזא"ה פינת רוטשילד. מאז הספיקה לילית לעבור כמה מתיחות פנים וגלגולים, כולל הגירה לבית אסיה ושינוי השם מ"לילית" ל"ליליות". אבל בניגוד ללילית השֵדה (שמרדנותה ועצמאותה הפכו אותה לסוג של אייקון פמיניסטי), לילית המסעדה דאגה מאז ומעולם לעשות טוב, ולא, אני לא מתכוון רק לאוכל טוב, אלא לדגל החברתי שהמסעדה הניפה הרבה שנים לפני שהדבר היה מקובל או אופנתי. לילית שיתפה פעולה עם עמותת עלם, והנערים שבחסות העמותה קיבלו הזדמנות תעסוקתית במסגרת המסעדה.

מהביקור האחרון שלי זכרתי מסעדה עם מטבח מקומי, יצירתי, שנסמכת על בשר, דגים, ירקות ושמן זית מקומיים ומאיכות גבוהה. מקום שמדלג באלגנטיות חיננית מעל משוכת הכשרות, עם ביטחון של מי שמעריך את מה שיש לו להציע ועם ידיעה שגם שאר העולם יעריך את זה, מבלי שיהיה עליו להיגרר לכל מיני חיקויים ותחליפים.

הכניסה לליליות מרמזת שהקונספט עדיין עובד. יש בעיר הזאת מעט מאד מסעדות שתראו בהם שילוב ראוי שכזה בין חובשי כיפות שומרי כשרות לבין גלויי ראש. ו"שילוב ראוי" בהקשר הזה, מבחינתי, נמדד בכך שתמצאו כאן שולחן של שומרי כשרות, ליד שולחן של חילונים גמורים, ולידם שולחן מעורב.

העיצוב סולידי אבל צעיר, מהודר אבל לא מנקר עיניים, מתאים מאד לאכסניה (כלומר לבית אסיה). מקום שתרגישו בו נוח גם עם הדייט שלכם, גם עם הדוד מאמריקה, וגם עם לקוח שאתם רוצים להרשים (ובלבד שלא תבואו עם כולם באותו ערב...).

אז התמקמנו לנו, ידידי מ' ואני, בשולחן שמשקיף על הבר ועל האקשן שבליליות, והתמסרנו לעיון בתפריטים. המנות שבתפריט השתנו מאז ביקורי האחרון, אבל היצירתיות (רכיבים אקזוטיים, שילובים מסעירים) נשארה.

לראשונות הזמנו דג וסלט. עד שהגיעו, התענגנו על מאפי הבית הלוהטים, עם קרם חצילים וסלסת עגבניות פיקנטית. אלה עשו את העבודה, ופתחו לנו את התיאבון לרווחה. הדג, קוד אטלנטי על ריזוטו שומר וארטישוק ירושלמי, שוקולד עם תבלינים מהמזרח ואבקת תפוזים. המנה הפתיעה בעושר טעמיה. אני מודה שהזמנו אותה בגלל הצירוף האקזוטי של הרכיבים, אבל גם חיך יותר שמרן ייהנה מהמנה, שכן טעם השומר (שלא כולם אוהבים, מה לעשות) מצטנע, והשוקולד מגיע כאבקה שזרויה על הריזוטו ומוסיפה בת-טעם נעימה. הסלט הירוק, שהזמנו כעזר שכנגד, היה מראש בחירה במנה פחות נועזת (בפעם הבאה ננסה את המנה שמשלבת כבדי עוף צלויים עם בננות וקרם וניל!) אבל כשיש עלים ירוקים טריים ורוטב ויניגרט משמן זית טוב ובלסמי משובח – מי צריך חידושים והמצאות?

לעיקריות בחרנו במנות מהספיישלים של אותו יום: ספייריבס טלה, שהגיע על קרם ארטישוק ירושלמי, ולווה בקוביות גזר ולימון כבוש (אני כל כך אוהב לימון כבוש). הספייריבס – עסיסיים ומענגים, מלווים בציר טלה שמשביח גם את קרם הארטישוק הירושלמי. המנה הנוספת מהספיישלים של היום הייתה לוקוס על קרם שעועית לבנה עם פטריות שמפיניון, עגבניות חלוטות ותרד. הלוקוס הוא בלי ספק מהמיטב שיש לים התיכון להציע, בשרני ונפלא, וגם מחית השעועית (השפעה בלקנית מבורכת) התאימה לו התאמה מושלמת.

קינחנו בזביון ובקראמבל. הזביון, אותו שילוש קדוש של חלמונים, יין וסוכר, הוגש על מרנג ועוטר בקיווי, אשכולית אדומה ופלחי תפוז, היה לא רק מתוק ומנחם, אלא גם אסתטי לעילא. קראמבל תפוחי העץ הוגש עם גלידת ג'ינג'ר, שילוב מרענן ונפלא, אבל בינינו – את הקראמבל כולנו אוהבים בזכות הפירורים הקראנצ'יים שעל שמם הוא קרוי, הלא כן?