''זה לא היה מעין קסם מיוחד, או אגדת דיסני קטנה וחמודה. כל מה שהיה צריך זה מישהו שיהיה סבלן, ולא ידבר אליי כאילו אני זן נחות בגלל חששי מהמטבח...'' נדב אבידן התגבר על פוביית הבישול שלו אצל השף סטפן, מביסטרו בר קרוסל
''זה לא היה מעין קסם מיוחד, או אגדת דיסני קטנה וחמודה. כל מה שהיה צריך זה מישהו שיהיה סבלן, ולא ידבר אליי כאילו אני זן נחות בגלל חששי מהמטבח...'' נדב אבידן התגבר על פוביית הבישול שלו אצל השף סטפן, מביסטרו בר קרוסל
אם יש משהו שתמיד רציתי לדעת לעשות, זה לבשל. באמת. באגף החלומות שכבר מזמן ויתרתי על הגשמתם, יכולת בישול מופלאה נמצאת אצלי ממש מעט מעל לדעת לנגן בפסנתר (למשל). לאורך השנים עשיתי ניסיונות כנים כאלו ואחרים להיכנס לעולם המופלא של האנשים שלא צריכים להזמין אוכל כל ערב מחדש. שלושה ניסיונות זכורים לי במיוחד: אחד, בהיותי כבן 12, החלטתי שאני אצליח להכין חביתה לבד. התוצאה הייתה ערימה של קליפות ביצה עם מעט חביתה סביבן, ושיש מטבח רווי מלח. השני, בגיל צבא, כשניסיתי להכין פשטידה צמחונית, וסיימתי עם דבר (בהיעדר מילה אחרת) יצוק מבטון, שמשמש עד היום את הוריי כנשק להגנה מפני פריצות. השלישית, והכואבת ביותר - גיל 16. חוזר הביתה מהתיכון, שם שניצל במיקרו, ומפעיל ל-3 דקות. התוצאה: מיקרוגל שעולה באש, 2 מגבות שרופות, ושניצל אחד חצי קפוא.
כל זה, החליטה ידידתי יעל, לא אמור לעצור אותי מללמוד להסתדר לבד. ''אתה סטודנט, אתה חייב לדעת להכין אוכל, זה לא כלכלי לקנות כל יום!''. ניסיתי לעצור אותה. באמת. הסברתי לה שזה לא אני, זה המטבח. הבהרתי שיש דברים שלא נועדו להיות. הוספתי שכבר התרגלתי, ואין טעם לעורר תקוות ישנות מרבצן. אבל מי מכם שפגש פעם בתופעה המופלאה המכונה אישה, יודע בוודאי שטענותיי כולן נפלו על חומה בצורה של אי הקשבה ושכנוע עמוק בצדקתה הבלעדית. וכך מצאנו עצמנו ישובים באוטו, בבוקר יום שני, בדרך ל''קרוסל'' ברעננה, לסדנת אוכל סיני. לפי יעל, הסינים מבשלים באופן יחסית פשוט, ולא אמורה להיות לי בעיה אם אקשיב ואיישם. כן, בטח.
עם הגיענו, פגש אותנו סטפן כהן-אלורו, השף של המקום. בחור חביב, שכפי הנראה עודכן מראש לגבי יכולותיי וחששותיי, ועשה הכל כדי שארגיש בבית (אני מראש מתנצל אם התיאור נשמע דומה לביקור אצל רופא שיניים, אבל בהתחלה כך זה הרגיש, לפחות בדמיוני למוד הסבל). כשכל משתתפי הסדנא ישובים בכיסאותיהם, יצא אלינו סטפן מהמטבח ובידו סירים שונים, קערות, וכל מיני דברים שבטוח שיש להם שמות שונים, אבל אני נוהג לכנות אותם בשם הכללי- אוכל.
חולקו לנו תפריטים, והבנתי שמה שלא אדע להכין עד סוף הסדנא זה סלט ירקות סיני, דים סאם טונה, צ'ופ סוי צמחוני, וסופגניית פירות. יעל מצידה המשיכה בטייפ קאסט של יהודה איש קריות והתלהבה באוזני שנראה לה שהולך להיות ממש שווה.
ואז הגיע רגע האמת, וסטפן פצה את פיו. בהתחלה התווית ששייכתי לעצמי עשתה את שלה, וסירבתי להבין הוראות כמו ''לחתוך חסה''. אחרי רבע שעה, מצאתי את עצמי מצביע ושואל למינונים של רוטב סויה, ואחרי כשעה, משלים לזו שמשמאלי פערים שהתפספסו (גם יעל שאלה כשלא שמעה. אבל לה לא עניתי - מה יש, גם לי מותר להרגיש שולט לפעמים!). והעניין הוא, שזה לא היה מעין קסם מיוחד, או אגדת דיסני קטנה וחמודה. כל מה שהיה צריך זה מישהו שיהיה סבלן, ולא ידבר אליי כאילו אני זן נחות בגלל חששי מהמטבח, ולא פחות חשוב- לא להכריח אותי לעשות ממש, אלא לאפשר לי ללמוד דרך הסתכלות, דרך הקשבה, תוך מוכנות לעצור ולחזור על כל שלב כמה פעמים שיידרש (ובהתחלה זה נדרש, ולא מעט).
סטפן התגלה כאישיות מקסימה, אחד מאותם אחרונים שפועלים קודם כל מאהבת האדם, אחר כך מאהבת האוכל, ובשום שלב לא באופן מתנשא או יהיר. המתכונים שהוא בחר היו באמת נוחים לקליטה, והחשק שלו בזמן העשייה לוודא שכולנו תמיד איתו, סחף אותי שוב אל מחוזות הדמיון של ילדותי.
אני מאמין שאגזים אם אומר שאחרי סדנה כזו אהיה לבשלן צמרת היודע לאלתר מתכונים. אבל אין לי ספק- אחרי סדנה כזאת, שהסתיימה בעסקה עם סטפן שברגע שאכין משהו בבית, אני מוזמן לביסטרו שלו לקינוח ויין כאות לתחילת תקופה, אני יודע שזה אפשרי, והחשש מקללת המטבח הופג סוף סוף. הספר ''מר ורטיגו'' של פול אוסטר, מתחיל במשפט: ''הייתי בן 12 כשהלכתי על מים בפעם הראשונה''. כשאכתוב את זיכרונותיי שלי, הם יתחילו מן הסתם ב''הייתי בן 27 כשנכנסתי למטבח בפעם הראשונה'', והספר, לפחות כל עוד לא תימצא התאמה זוגית הולמת, יוקדש ל''מאסטר יהודי'' הפרטי שלי - סטפן כהן אלורו, מביסטרו בר ''קרוסל'' ברעננה.
קרוסל
רמבם 2, פינת אחוזה, רעננה.
09-7460586
-
סדנאות בישול בקרוסל: להתגבר על הפחד
-
ללמוד דרך הסתכלות, דרך הקשבה
-
לבשל עם מישהו סבלן, בעל מוכנות לעצור ולחזור על כל שלב כמה פעמים שיידרש
-
קודם כל אהבת האדם, אחר כך אהבת האוכל
