תורכי קטן של ערב


מוקד הזמנת אירועים במסעדות

 אחרי 40 טורים על קפה, אבנר מירב מגיע סוף סוף לעיקר ומתחבר לרגשותיו והוא עושה את זה על ספל אספרסו, כמובן

קמתי בבוקר עם הידיעה המעיקה שאני חייב למסור את הטור שלי עוד היום, בהקדם האפשרי. כשהתעוררתי, עוד הרגשתי ריח עשן הנישא באוויר מהמדורות של ליל אמש, ל''ג בעומר. לא אפרט כאן את הסיבות, אבל בואו נאמר שלא קמתי על ''הצד הנכון של המיטה'' הבוקר. ובכל זאת, כאדם שמתפרנס חלקית מכתיבה, החלטתי להתעלם מהאלמנטים הרגשיים שמונעים ממני לשבת ולכתוב, הכנתי לעצמי אספרסו, הדלקתי סיגריה והתיישבתי מול המקלדת.

האספרסו מחלחל לאט לתוך המערכת שלי ומנסה לשחרר את הגוף, להתגבר על החמרמורת ולהעיר אותי. אט אט הערנות מתחילה לבצבץ ולהזכיר לי שיש סיבה טובה לכך שהתרגלתי לפתוח כל בוקר עם אספרסו. הקפאין, אותו סם מעורר שבגללו רובנו תלויים באותן כוסות הקפה שאנו שותים ביום, זורם לי עכשיו בוורידים ומגיע עד לנימים שבקצות האצבעות, עוזר להן לרוץ על המקלדת.

עם הביטלס שמתנגנים ברקע, אני מתחיל לגבש את הנושא של הטור ומחליט להתייחס לאלמנטים הרגשיים שהקפה מגיב אליהם, מחזק אותם או מחליש. כי הרי הוא שם, הקפה, בכל מצב נפשי שלא נהיה. כשאני בדיכאון, כשאני מאושר, בשש בבוקר או בשתיים בלילה, כשאני בחגיגה או חס ושלום בלוויה, אני כמעט תמיד עושה את זה עם ספל קפה ביד.

יש לי חבר שבכל פעם שהוא רוצה להיפגש, הוא לא מתקשר אלא שולח לי הודעה עם מילה אחת שאומרת הכל: ''קפה?''. למרות שהקפה ברוב המקרים הוא לא עיקר הפגישה, אלא רק התירוץ, משום מה, הוא נתפס כמהות.
אחד השירותים הגדולים ביותר שעשה הקפה לתרבות האנושית הוא שעכשיו יש לנו מילה שמחליפה כל הזמנה שרצינו להגיש ולא העזנו בגלל מחסום רגשי זה או אחר. וכך, כשרוצים לנהל שיחה עם מישהו, במקום לפתוח במשפט המאיים ''אני צריך לדבר'' אפשר פשוט לומר ''בוא נשתה קפה''. כשבחור מעוניין בחברתה של מישהי, הוא כבר מזמן לא אומר לה: ''אני מעוניין להיות איתך ולנהל שיחה אינטימית''. הוא פשוט מציע לה לשתות קפה מתישהו. שלא נדבר על המשפט הקלאסי (שקצת המאסתי אפילו על עצמי מרוב שאני מזכיר אותו), ''בא לך לעלות אליי לקפה?'', משפט שכמובן לא מרמז דווקא על המשקה השחור.

זהו, העייפות התפוגגה לגמרי והישיבה מול המחשב לא נראית עכשיו כמטלה. עולה לי בראש השיר הנוסטלגי ''בצהרי יום'' של מאיר אריאל ודיויד ברוזה, שמתאר מסע, סתמי כביכול, של שני גברים בדרום הארץ כש''כל העניין הוא לשתות משהו קר בלב מדבר''. מי שמכיר את השיר יכול אולי להבין למה הוא אחד האהובים עליי. זה שיר שעולה ממנו רוח מדברית ולמרות שהוא מדבר על מקומות מוכרים כמו ירוחם ומצפה רמון, הוא משרה אווירה של מערבון ישן. השיר מסתיים במילים ''אולי נספיק עוד להרוג תורכי קטן של ערב במצפה רמון'', שהוא דוגמא קלאסית למה שהקפה מסמל מבחינה רגשית, את הרצון להיות יחד.

השעה שעת צהריים ואני שוב מתקשה קצת לכתוב. רק לשם דרבון אני מבטיח לעצמי עוד אספרסו ברגע שאסיים את הפסקה. הקפה נתן לנו, כתרבות, מעין ''מסכה רגשית'' שעוזרת לנו להסוות את הרצונות שלנו ברצון התמים של לשתות כוס קפה, אני ממשיך לפתח את התיזה על קפה ורגשות. הרי כולם שותים קפה. אם אני רוצה לעשות את זה דווקא עם חבר קרוב או עם מישהי מסוימת, זה עוד לא אומר כלום, אנחנו בסך הכל שותים קפה. האם היינו יכולים לשתות יחד גם מים? אנחנו כאן בשביל השיחה או בשביל הקפה?
טוב, עכשיו אני מוכרח לסיים, מצטער, חייב ללכת. קבעתי עם עצמי לאספרסו.