יוצאים מהבוץ


מוקד הזמנת אירועים במסעדות

  אבנר מירב, הבריסטה האינטלקטואל הפרטי שלנו, ממשיך בחיפושיו אחרי הקפה הכל-ישראלי. המנגל של יום העצמאות בו אכל סטייק דרום אמריקאי עם סחוג ומרח על ההמבורגר האמריקאי קצת חומוס (עם סכין פלסטיק כמובן) העלה בו מחשבות

בבוקר יום העצמאות, אחרי הקפה של הבוקר, רובנו נמצא את עצמנו בדרך ל''על-האש'' משפחתי או חברתי. אינני יודע מה מקור המנהג של לעשות ברביקיו דווקא ביום הזה, ייתכן ומדובר בעוד דרך להגיד לעולם ''אנחנו עדיין כאן'' בכך שאנחנו עושים ממש הרבה עשן. בניגוד לפסח שעבר אלינו לאחרונה, שבו יש לכל עדה דרך משלה לחגוג את החג, יום העצמאות הוא חג אזרחי ובו, לא משנה אם אתה אשכנזי, תימני או ספרדי, רוב הסיכויים שתמצא את עצמך מנסה לחתוך סטייק עם סכין מפלסטיק.

ההמולה שלקראת יום העצמאות מעלה הרבה שאלות על זהותו של הישראלי. כור ההיתוך שפועל כאן בארץ יוצר שילובים מאוד ייחודיים, שביום העצמאות באים לידי ביטוי במאכלים כמו סטייק דרום אמריקאי עם סחוג או המבורגר אמריקאי עם חומוס. אני לא מתכוון לנסות להגדיר מיהו הישראלי, אני חושב שזו תהיה יומרה מצד כל אדם. מה שאותי מעניין הוא הקפה, איזה קפה הוא הכי ישראלי?

הרבה אנשים יגיבו לשאלה זו באופן מיידי: קפה בוץ הוא הכי ישראלי. חייבים להודות שיש דברים בגו. הלא קפה הבוץ הוא המצאה ישראלית לכל דבר. שותים אותו רק בארץ (או ישראלים בחו''ל, כמו שראינו בפרסומת עם ה''הוט ווטר סמול גלאס'') ולמרות שהוא נחשב לנחות בעיני אניני הטעם, הוא עדיין בין משקאות הקפה הנצרכים ביותר בישראל. אבל בדיוק כמו שהפלאפל ספג מכה מרשתות המזון המהיר האמריקאיות שנכנסו לארץ, גם קפה הבוץ כבר לא תופס אותו מקום חשוב בתרבות והוא פינה מקום למשקאות קפה אחרים.

את מקומו של קפה הבוץ בתרבות הישראלית תופס אט אט האספרסו. אם בעבר הקפה השחור נתפס כמשקה הפועלים, הרי היום בכל קיוסק יכול אדם לקנות לעצמו מנת אספרסו קצר באותה הקלות. השתייה של אספרסו קצר-קצר ובלי סוכר היא סוג של ''עשיית שרירים'' של הישראלי המודרני, ''תראו אותי, אני שותה משהו מר ומרוכז ונהנה מכל רגע''. כיום, לא נדיר לראות שולחן של אנשי צווארון כחול אשר יושבים בבית-קפה ומולם סט של ספלוני אספרסו משומשים. כוסות הזכוכית, שנהוג היה לראותן מלאות בגרגירי-קפה על השולחן, יושבות כעט מבריקות על המדף בבר-הקפה, בציפייה לאותה הזמנה נדירה של קפה בוץ.

אחד המשקאות המובילים לתואר ה''קפה הישראלי'' הוא הקפה ה''הפוך''. אין עוד מקום בעולם שמגיש קפה הנושא את השם הזה (אני מעולם לא שמעתי את המושג ''אפ-סייד-דאון קופי''). אם ייכנס תייר לבית קפה ישראלי ויזמין קפוצ'ינו, המלצרית תביא לו, בשיא הטבעיות, ספל קפה ענקי, עם שוקולד בפנים ומלא בקצפת והתייר בסך הכל רצה את מה שאנו מכנים ''הפוך קטן''. אבל לא, אנו ישראלים ואנו יודעים מה נכון, קפה הפוך זה אספרסו עם הרבה חלב מוקצף. קפוצ'ינו בישראל לעומת זאת, הוא כל משקה שיעלה על רוחו של בעל הבית, כל עוד שהוא יוגש מעוטר בהר של קצפת.

עוד סוג של משקה קפה, שלדעתי מגדיר את הישראלי טוב מאוד הוא הטרנד החדש ביותר בארץ, קפה ברד. למרות שהוא קיים כבר כמה שנים טובות, רק בחמש השנים האחרונות אנו רואים בתי קפה שרוכשים מכונת ברד, משהו שבעבר היה נחלתם הבלעדית של הקיוסקים. מאוד מובן לי למה המשקה הזה, שנושא שמות מפוצצים כמו ''גרניטה'' או ''פרפוצ'ינו'', הצליח כל כך לספק את הצרכן הישראלי. בראש ובראשונה הוא קר ואם לא שמתם לב, חם פה. דבר שני, הוא מתוק, מאוד מתוק. בעולם המזון, ידוע שהקהל הישראלי הוא מאוהבי המתוק הגדולים ביותר. אפילו בגלידות שמייבאים לישראל יש יותר סוכר מאשר בארץ המקור.
היתרון הגדול ביותר שיש לקפה ברד הוא הנגישות, גם לילדים בני 12 ששותים ''קפה''. ב''קפה'' הזה יש יותר סוכר, חלב, מים ועוד חומרים למיניהם מאשר קפה. תזכירו לי שוב למה קוראים לזה ''קפה''?

ונסיים בבדיחה. שלושה ישראלי נכנסים לבית קפה בקניון המקומי. הם ניגשים לבר ומזמינים. הראשון מזמין אספרסו קצר ושם בו שניים סוכר. השני מתלבט ובסוף מזמין ''הפוך גדול רותח, חזק, בטעם וניל ובלי קצף'' ומחכה שהוא יתקרר. השלישי מזמין קפה בוץ. המלצרית פונה לאחרון בפליאה ושואלת: ''קפה בוץ? איפה אתה חושב שאתה נמצא?!''.