על ארבע כוסות קפה


מוקד הזמנת אירועים במסעדות

 כשאנחנו נפגשים, אני שואל אותה: ''נשתה קפה או בירה?'' ומתפלל שהיא לא תבקש קפה, כי עוד קצת קפאין ואני איהפך לתזזיתי מאוד וזה לא הרושם שאני רוצה לעשות בדייט ראשון. למזלי, היא אומרת ''אני אשמח לקוקטייל''

שעת בוקר מוקדמת, אני מתעורר לפני שהשעון המעורר צלצל. אני קם ומדליק את הטלפון הנייד, שהוא גם השעון, כדי לראות מה השעה וכמה זמן נותר לי לישון. אני מציץ במסך ולא מאמין. השעה 9:45, הייתי צריך להיות בעבודה ב-8:30. בפעם הראשונה בחיי אני מבין שהתירוץ הישן מימי בית-הספר, ''השעון המעורר לא צלצל'', אכן קיים! אני מתקשר לבית-הקפה ומסביר למנהל את המצב. אני לא מאמין, אבל הוא מקבל זאת בהבנה ואומר לי ''דברים כאלו קורים, תכין לך כוס קפה ושיהיה לך יום נעים''. הוא כבר קרא למישהו שיחליף אותי בבר. אני מודה לו על ההבנה ומנתק. אני לוקח את ההמלצה שלו ומכין כוס קפה.

תוך כדי שאני שם את המקינטה על הגז אני מקלל את החברה הסלולארית בראש ומכין כבר את הנאום שאני הולך לשפוך על נציג השירות בחמת זעם. בין לגימות הקפה והשאיפות מהסיגריה של הבוקר, אני עושה ניסיונות עם הטלפון ומגלה שכנראה הרמקול שלו התקלקל. אני מסיים את הקפה, נכנס למקלחת ויוצא לכיוון הקניון המקומי.
כשאני מגיע למרכז השירות לטלפונים הניידים, אני מהר מאוד עושה את ההבחנה בין העובדים ששתו את הקפה של הבוקר ואלו שעדיין לא. אני ניגש לאחד מאלו שכן, משום שהוא בוודאי יהיה יותר נמרץ בעזרה שלו. מודיעים לי שצריך לבדוק את המכשיר ושעליי להשאיר אותו שם למשך חצי שעה בערך. אני אומר להם תודה ויוצא להעביר חצי שעה של חוסר מעש. אני מכיר את הקניון, הייתי בו יותר מדי פעמים, אבל לפחות זה אומר שאני גם יודע איפה נמצא הקפה הכי טוב.

אני מתיישב ומזמין. בדרך-כלל אני רגיל לשבת עם עוד אנשים בבית-הקפה, אם לא עם אנשים, אז לפחות לשבת ולדבר בטלפון, אך מה לעשות שהיום ה''נפלא'' הזה שעובר עליי מנע ממני את שניהם? אני מכיר את המלצרית ואין יותר מדי עבודה, אז אני ''נופל'' עליה עם היום המתסכל שעובר עליי. בין לגימה ללגימה של הקפה ובין הקריאות הספורות שהיא קיבלה ממספר השולחנות המועט בבית הקפה, היא מצליחה לשוחח איתי ולעודד אותי קצת. אני מבין שהדברים לא כל-כך נוראיים והדבר היחיד שבאמת עשיתי לא נכון היום הוא ששכחתי ליהנות משתי כוסות הקפה ששתיתי עד עכשיו. אני משלם והולך חזרה למרכז השירות.

נציג השירות קורא לי מעבר לחלון מרובע ואומר שבסך הכל היתה בעיה במגעים של הרמקול הפנימי ושאין צורך להחליף מכשיר. אני חש הקלה רצינית שפגה כשאני נזכר שיש לי ''דייט'' היום בערב ואת המספר שלה יש לי רק ב''שיחות אחרונות'' בטלפון. אני מדליק את המכשיר ומתפלל שהוא עדיין שם. אני מדפדף בין המספרים וכאשר צץ המספר שלה, אני באמת חש את ההקלה המיוחלת.

קבענו לשעה עשר וחצי, בעשר ורבע אני מרגיש כבר את העייפות גוברת על שאריות הקפאין שיש לי בגוף ואז מצלצל הטלפון. ''אכפת לך אם נדחה לאחת-עשרה וחצי?'', בלי היסוס אני אומר ''אין בעיה'' ומרגיש את העייפות מקללת אותי יחד עם ''עצמי של מחר בבוקר''. אני יודע שאני לא רוצה להתעייף יותר אז אני פונה שוב לחברי הקפה ויושב איתו, מבקש ממנו שיעיר אותי. אחרי סיגריה, ספל ריק ועוד סיגריה, הגיע הזמן לצאת מהבית.

כשאנחנו נפגשים, אני שואל אותה: ''נשתה קפה או בירה?'' ומתפלל שהיא לא תבקש קפה, כי עוד קצת קפאין ואני איהפך לתזזיתי מאוד וזה לא הרושם שאני רוצה לעשות עליה. למזלי, היא אומרת ''אני אשמח לקוקטייל''. אז אנו יושבים ומדברים באותה אווירה של ''ראיון עבודה מפלורטט'' שיש לדייט. היא שותה משהו עם שמנת, אני דבק בבירה שלי והאווירה מאוד נעימה. בשלב מסוים, אנו מחליטים לזוז, שנינו עובדים למחרת בבוקר. כאשר הרכב עוצר ליד הבית שלי אנחנו מביטים בעיניים ופתאום אני מוצא את עצמי, בפעם הראשונה בחיי, חושב פעמיים לפני שאני שואל אותה ''את רוצה אולי לעלות אלי לקפה?''...