לחם בשר הרצליה

ההשראה של דיניץ


מוקד הזמנת אירועים במסעדות

  ביום הראשון לפסטיבל נחלת בנימין שלחנו את אלון כהן כתבנו לטעום את מנות הפסטיבל המיוחדות של דיניץ. היה טעים, הוא דיווח, ואנחנו כנראה עוברים לתל-אביב.

יש לנו נטייה להתווכח. ככה לפחות טענו בפנינו חברים שנסענו איתם לסופשבוע ארוך בקפריסין, ביום האחרון כשהמתח גאה והתפוצץ. להתווכח? פערנו מולם עיני כבש תמימות, מה פתאום להתווכח? התחלנו מיד לבנות טיעון. אנחנו משוחחים, מביעים דעות, וכן, לא תמיד אנחנו מסכימים בינינו על כל דבר ואנחנו בהחלט לא קוראים אחד לשני 'פשוש' ו'פשושית'.

כמה שבועות עברו מאז שחזרנו לארץ, עוד לא הרמנו להם טלפון וגם מהצד שלהם דום שתיקה. נו, טוב, שיתקררו קצת הפשושים, אני אומר. אבל האישה שאתי טוענת בתוקף שאנחנו חייבים להתקשר, להתנצל ולהזמין אותם למנגל. אז אנחנו מתווכחים.

בצהריים אנחנו נפגשים באמצע הדרך בין המשרד שלה לשלי כדי לחשוב מה לעשות. בכל זאת מדובר בחברים הכי טובים שלנו. בחרנו בדיניץ והתיישבנו עם הפנים לצומת העירונית הכי ירוקה ופתוחה שאני מכיר. פעם היתה פה חנות בדים מיתולוגית של אחד, יוסף דיניץ. מסביב יש עוד לא מעט חנויות בדים אבל רוח הדברים כבר ברורה. כל חנות שנסגרת הופכת מיד לבית קפה, ביסטרו או מסעדה. ככה בונים מתחם.

לה מזכיר המקום בר אירי ספון עץ. ''יש פה גם ריח של חורף כבד'', היא שולפת טענה פואטית מוחצת. אני מתעקש שהסגנון הוא פריזאי. ''תראי, ספסלים מרופדים יש? בר עגול במרכז יש? באיזה עוד מקום בעולם אתה שותה אספרסו על הרחוב?''.
''באיטליה, ברצלונה, ברלין, אמסטרדם, תל-אביב'' היא יורה. ''מה נדבקת לפריז?''.

אנחנו מזמינים בורשט אדמדם, חם וטעים. גם פיש אנד צ'יפס טעים לשנינו, אין ויכוח. דרך החלון העגול אנחנו משקיפים על הצומת ועל בניין המצפה הלבן ממול שנראה כמו אנייה ענקית ולבנה ומפנטזים. ''תאר לך שהיינו גרים בתל-אביב, תאר לך שהיינו גרים ממש פה ממול בדירת הגג. היינו יושבים עכשיו ומסתכלים על הזוג שיושב בבית הקפה ממול ומסתכל עלינו''.

אני שותה את האספרסו שלי, הוא חזק בדיוק כמו שאני אוהב אותו. ''וואלה'', אני אומר לה, ''אז כשנגור בתל-אביב, בבניין שממש פה ממול נזמין את הפשושים למנגל על הגג''.

לחם בשר הרצליה אירועים חדש