קפה אוסלו


מוקד הזמנת אירועים במסעדות

  המון בחורות שקוראים להן אינגה פגש אבנר מירב בחופשת הקיץ שלו בשבדיה ובנורבגיה. הוא מצא שם גם את הפיורדים, עשרים שעות אור ביממה, והמון קפה, שאיך לומר זאת בעדינות, לא לגמרי מצדיק את המוניטין שיצאו לקפה הסקנדינבי.

יצאתי לטיול בשבדיה ונורבגיה, בין היתר, על מנת לברר איך הוויקינגים המודרניים שותים את הקפה שלהם. אח סקנדינביה... פיורדים, 20 שעות אור יום, ובחורות שקוראים להן אינגה. לא הרבה אנשים יודעים, אבל סקנדינביה היא האזור עם צריכת הקפה הגבוהה ביותר בממוצע שנתי לאדם, בעולם. כמובן שהשאלה שהנחתה אותי היתה האם מדובר רק בכמות או שמא גם באיכות.

בבוקר יומי הראשון בשבדיה, בפרבר של שטוקהולם הנקרא סולנה, הזמנתי אספרסו בבית הקפה מול המלון. הופתעתי מאיכותו, והבחורה שהכינה לי אותו הופתעה מהטיפ שהשארתי לה. מסתבר שזה לא כל כך מקובל בארצות הבלונד. אבל האספרסו הזה דווקא קלקל לי את חוויית הקפה בטיול. מה לעשות, פיתחתי ציפיות.

התרבות האמריקאית היא הטרנד השולט בשבדיה ונורבגיה, ויש שם כיום יותר פאבים אמריקאים מאשר פאבים אירים בארץ. לצערי, זה מתבטא גם בקפה המוגש ברוב בתי הקפה. ברוב המקומות, להזמין אספרסו זה כמו לומר ''תן לי מים קצת יותר מלוכלכים מאשר מה שאתם קוראים לו קפה''. בהתחלה לא העזתי אפילו לנסות ולהזמין קפוצ'ינו, מהפחד... הפתיעה אותי העובדה שתרבות הקפה שם סוננה עד כדי כך בפילטר אמריקאי, משום שידעתי שאלוף העולם (!) בלאטה-ארט מגיע משוודיה (סתם לידע כללי, הוא ממאלמה, אותה אחת ששיחקה נגד מכבי חיפה).

אחרי שחציתי את הגבול (המצוין בשלט בגודל תמרור עצור בערך) לנורבגיה, גיליתי שסימן ההיכר של האספרסו הקצר הנורבגי הוא פס מלוכלך בצד הכוס שהשאירה טיפה סוררת (בלי צחוק, לא קיבלתי אספרסו אחד שלא עוטר בקישוט הזה). המשכתי לשתות אכזבות עד שהגעתי לעיר ששמה אולסונד, בחוף המערבי של נורבגיה. במדריך ה-''Lonley Planet'' שלי צוין שאת ספל הקפה הטוב ביותר בעיר ניתן למצוא בבית קפה הנקרא ''Invit''. מצאתי אותו ומיד כשנכנסתי ידעתי שאני במקום הנכון. הדבר הראשון שממוקם מול הכניסה הוא מדף גביעים. מסתבר, שמשנת 2000, בעל המקום זכה באחד מחמשת המקומות הראשונים בכל אליפות בריסטה שנערכה בנורבגיה.

הזמנתי אספרסו מהבחורה שמאחורי הבר והתיישבתי לשתות. תוך כדי שאני נהנה (כן, כן, האספרסו היה טוב) מהקפה, נכנס בחור בעל ראש מגולח אל מאחורי הבר. הרגשתי שהגביעים הם שלו ואכן, זה היה הוא. ניגשתי אליו והתחלנו לדבר על קפה. שאלתי אם הוא מתמצא בלאטה-ארט והוא אמר לי שכן, אבל משום שהמעבורת שלו איחרה בשעתיים היום, יידרש לו זמן לכייל את המכונה. הוא הכין לי קפוצ'ינו (שלא היה רע) ואמר לי שזה על חשבון הבית, עד שיסיים את ההכנות ואז יכין לי אחד ''כמו שצריך''.

שאלתי איפה אפשר לעשן והוא כיוון אותי ל''מרפסת'' האחורית של בית הקפה. המרפסת, מסתבר, היתה רציף דיג שהוא קנה וחיבר לבית הקפה. הדרך אליה עברה דרך חנות רהיטי מעצבים שגם היא בבעלותו. ישבתי עם הפנים למים ונהניתי מכל רגע (ולגימה).

אחרי זמן מה, ניגשתי אליו ושאלתי אם סיים לכייל את המכונה. הוא השיב בחיוב והתחיל להכין לי את הקפוצ'ינו. תוך כדי הכנה, סיפר לי בעל המקום את סיפור הקמת בית הקפה. הוא וחברתו לחיים ארכיטקטים במקצועם והחליטו לפתוח משרד ארכיטקטורה יחד. במהרה המשרד התפתח לחנות רהיטים שהגימיק שלה היה אספרסו במכונה הביתית לכל לקוח שסוגר עסקה. הלקוחות התחילו לחזור, בעיקר בשביל הקפה, ולכן החליט להתרחב עוד ופתח את בית הקפה.

דיברנו עוד מספר דקות ולפני שהלכתי ביקשתי ממנו את החשבון. הוא ענה לי: ''כל מה שאתה חייב לי זה חיוך ולהישאר שמח''. הסברתי שגם לפני שהגיע שתיתי אספרסו, והוא השיב: ''אני מצטער, המעבורת שלי איחרה, עוד לא היינו פתוחים...''

לאחר אולסונד, תרתי אחרי עוד כוס קפה ראויה בסקנדינביה, אך כל מה שמצאתי היה מים מלוכלכים באוסלו ובחזרה בשטוקהולם, שהוגשו בקערות מרק. קערות, שלידן הספלים של החבר'ה מהסדרה ''חברים'' נראים כמו ספלוני אספרסו. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שהקפה בסקנדינביה הוא כמו המכוניות הנוסעות על הכבישים שם. תראו הרבה דגמים סטנדרטיים ולא מעוררי עניין, אבל כשתעבור לידכם מכונית מיוחדת, זו תהיה למבורגיני או פרארי.