סב קוץ' מילגה והשיבה להודו

    דווקא בזירת האוכל לירי הפגינה קצת בקיאות שהצילה אותה, כי כבר ממש חשבתי שהיא בכלל לא היתה בהודו אלא התחבאה ארבעה חודשים מתחת למדרגות הנעות בנתב''ג. היא זיהתה את שמות המנות והסבירה לי מה יש בהן, אבל מה זה משנה. כל הכיף באוכל זר זה שהוא זר.

אולי הבעיה היא אצלי: אני לא מצליחה להחזיק מעמד עם בנים יוצאי הודו. ההרהור הזה עלה בי השבוע כשנכנסתי לסב-קוץ' מילגה, הבר ההודי בדרום ת''א. בחצי השנה האחרונה הכרתי שלושה בנים שונים, שלושתם בוגרי הודו, ואת שלושתם רציתי נורא להפתיע בביקור במקום המיוחד הזה, שעד עתה רק שמעתי אודותיו וטרם הזדמן לי לבקר בו בעצמי. כאמור, עם אף אחד משלושתם לא הגעתי לשלב הזה, ואני תוהה איפה טמונה הבעיה, אולי אני צריכה לדבוק דווקא במוצ'ילרים.

לקחתי אם כך את לירי, חברה וותיקה ובוגרת המזרח בעצמה, אבל היא התגלתה כחתול בשק. גם כן הודית. לא רק שמכל המקומות בבר (ומיד יסופר אודות כולם) היא בחרה את הפינה הכי סטרילית ולא שאנטית, היא אפילו לא ידעה מה פירוש המילים ''סבקוץ' מילגה'' (הכל אפשרי), ולדעתי זאת עילה להדחה מיידית ממועדון חברי השאנטי-באנטי שחזרו מטיול במזרח.

ללא ההדרכה שקיוויתי לקבל מלירי (שהתיישבה לה על הבר באנטיתזה גמורה לשאנטיות והחלה לשייף את ציפורניה) ניסיתי להבין בעצמי מה הולך. סבקוץ' מילגה בנוי בתוך בית קומות בדרום ת''א ומתפרש על פני שלושה מפלסים. אנחנו הגענו במונית, אבל בדרך חזרה הלכנו ברגל (10 דקות מרוטשילד). קומת הכניסה מושקעת ומעוצבת וכוללת בר, שולחנות בר ואפילו שתי נדנדות מדליקות, וגם חצר מלאה בצמחיה וספות זולה. הקומה השניה היא קומת משחקיה ויש בה מסלול מכוניות, שולחן פול וגם מכונת כביסה ומייבש (ותודו שזה ממש מגניב). על הגג אפשר לשבת בערבי הקיץ בספות נמוכות ואפשר גם לשים איזה סרט בדי-וי-די ולהתפנן. אין הקרנות מאורגנות, שמים מה שבא לחבר'ה לראות. סרטים, סיינפלד, מה שרוצים.

דווקא בזירת האוכל לירי הפגינה קצת בקיאות שהצילה אותה, כי כבר ממש חשבתי שהיא בכלל לא הייתה בהודו אלא התחבאה ארבעה חודשים מתחת למדרגות הנעות בנתב''ג. היא זיהתה את שמות המנות והסבירה לי מה יש בהן, אבל מה זה משנה. כל הכיף באוכל זר זה שהוא זר. אכלנו מין קציצות כאלה עם גבינה בתוך קערת רוטב אדום (טעים), שני מאפים מטוגנים ממולאים בבשר (טעימים) ואת ה''טאלי''- מין פיתה הודית כזאת שמגיעה עם מגש של כמה רטבים (יוגורט, עדשים ועוד דברים נחמדים) ואורז. אני אהבתי את הכל ולמרות שלא הייתי בהודו זה עשה לי חו''ל בנשמה בכל ביס. הודו, פרו, מה ההבדל, ברגע שהטעם הוא לא מכאן ההרגשה היא זהה, ולמרות הגעגוע העז שצובט בלב שמחתי להיזכר שאני חוזרת לדירה עם מים חמים, מיטה נקיה ושירותים שהמים בהם יורדים.

השוס האמיתי בביקור שלנו בסבקוץ' היתה תחרות הצילומים מהודו: את כל קירות קומת הכניסה מעטרות עשרות תמונות (מרהיבות, יש לציין) שצולמו בהודו ע''י מבחר מטיילנו. התמונות ממוספרות, וכל סועד מנה עיקרית מקבל מדבקת הצבעה ורשאי לתת את קולו לאחד מהצלמים. הצלם הזוכה, שימו לב, יקבל במתנה כרטיס טיסה להודו. לא צחוק. אפשר עדיין להביא צילומים, התחרות נמשכת עד ספטמבר.

החלטתי שאני צריכה לבקר לעתים תכופות יותר בסבקוץ' מילגה, לפחות עד שיפתחו בתל-אביב בר פרואני לי ולשכמותי. עד אז אמשיך ללכת עם לירי, או שאולי אמצא יוצא הודו חדש שיבוא איתי. יש מתנדבים?

סב קוץ' מילגה
המשביר 22 (כניסה מדרך יפו), פלורנטין, תל אביב
טלפון: 6813412 -03