אני טוביה, אני בר ירושלמי ואני גאה בזה


מוקד הזמנת אירועים במסעדות

    יובי יסיים בקרוב את לימודי המשפטים באוניברסיטה העברית, כלומר הוא חי בירושלים כבר אי אלו שנים. אבל, איך לומר, בליין גדול הוא לא. יותר טיפוס של סינמטק. הודעתי לו שהערב אני מורידה אותו לתרבות רעה, רק שאחרי הביקור בטוביה הסכמנו שנינו שלא היה שום דבר רע בתרבות הזו: טוביה הוא בר טוב.

אוף, לא יכול להיות חם אף פעם בעיר הזאת? כבר מאי ובירושלים עדיין קור כלבים. ירדתי מהאוטובוס עם גופיה קצרה, אבל הפעם לא יצאתי פראיירית- שלפתי את חולצת הגולף מהתיק והכרזתי בהתרסה, שהחורף הרוסי אולי הביס את הגרמנים אבל אותי הקור הירושלמי לא הולך לנצח. באתי ליהנות וזאת אעשה.

הסתערתי על ''יפעת'', הפיאט פונטו המגניבה של יובי ויחדיו כבשנו את מתחם הבילויים של הבירה. יובי יסיים בקרוב את לימודי המשפטים באוניברסיטה העברית, כלומר הוא חי ומתקיים בירושלים כבר מזה אי אלו שנים, אבל, איך לומר, בליין גדול הוא לא. יותר טיפוס של סינמטק. הודעתי לו שהערב אני מורידה אותו לתרבות רעה, רק שאחרי הביקור בטוביה הסכמנו שנינו שלא היה שום דבר רע בתרבות הזו: טוביה הוא בר טוב.

תפסנו מקום על הבר, התמקמנו והתחלנו לתצפת. ניסינו לאפיין את יושבי המקום אבל היינו חייבים להודות שזה לא קל- שום קבוצה אתנית או סטייליסטית לא שלטה בבר בצורה בולטת. היו שם קצת מזה, כמה מאלו וגם אחד או שניים מההם, אתם יודעים, אבל לאף אחד לא היה רוב. ערב רב של ירושלמים ללא הבדל גיל, צבע או מין. דווקא נחמד, סיכמנו, ופנינו לעיין בתפריט.

בסוף תמיד יוצא שכשאני כותבת על בר אני מספרת דווקא על האוכל. ניסיתי להבין איפה טמונה הבעיה, ונדמה לי שמצאתי: אלכוהול יש בכל הברים. וויסקי אחד יותר, וויסקי אחד פחות, מי בכלל בא לבר בגלל הוויסקי. באים בגלל המחירים ובגלל המרכיב העלום הזה שנקרא 'אווירה', שמושפע מכמות ההורמונים באוויר, מהמוסיקה ומהעיצוב.

אבל אני באה גם בגלל האוכל. מודה, אני לא מחסידי הטיפה המרה, ועדיין רוצה להתחכך בבני גילי ולא להישאר כל ערב לבד בבית עם הטלוויזיה. לכן אני אוהבת למצוא בברים תפריט נשנושים מפנק פלוס, כזה שמאפשר לי להתעסק במשהו חוץ מבבהייה באנשים סביב. בטוביה אכלתי חציל אפוי עם טחינה, ואני מתכוונת לפרט: זה חציל שנעשה בתנור זמן ממושך, בשיטת אפיה המזכירה את זו של הבדואים המטמינים את הבשר באדמה ונותנים לו מכת חום על מנת שיעשה רך. החציל הזה היה כזה מושי, שבחיי היה שווה לבוא רק בשבילו, אבל לא רק. גם הירקות הפרוסים שהוגשו לי בשמן זית ומלח גס היו כל כך לא יומרניים וכל כך טעימים, שהייתי ממליצה לכמה מהברים השיקים של ת''א לאמץ את המתכון הפשוט הזה במקום ללכת על כל מיני מנות פלצניות.

יוב ידוע כאדם ביקורתי, ואני מחשיבה אותו ביקורתי אפילו יותר ממני עד כמה שזה אפשרי. הוא התלבט מעט לפני שהחליט להעיז ולהזמין קפירינייה, סוג של מבחן לאיכויות הברמנים במקום. לאחר הלגימה הראשונה שלו חיכיתי בציפייה דרוכה לתגובה - האם נחרץ גורלה של ההילולה שלנו בטוביה להערב? אבל יובי בארשת רצינית נד בראשו והעביר את הברמן את המבחן. המשקה היה עשוי כהלכה, או כהגדרתו ''לא רע בכלל'' (להגיד טוב זו כבר הגזמה פראית בשבילו).

המשכנו לבחון את יתר הפרמטרים: מבחינת עיצוב, המקום פשוט. קטן, נעים, בר ארוך וקצת שולחנות לישיבה בזוגות או ברביעיות. בכניסה יש גם ספה להיזרקות, מחכה לימים חמים יותר שיבואו (שמישהו יגיד לספה שהיא בירושלים ושזה לא הולך לקרות). המוסיקה טובה, נפלנו על ערב עברי. בסטנדרטי יש מוסיקה מעורבת, שמנגן איתמר, אחד מהבעלים, הידוע בטעמו המוסיקלי המשובח. לגבי מחירים, אין פה בשורה מיוחדת- לא יקר ולא זול.
והקהל? כבר אמרתי. הכל מכל, וזה היופי ופה טמון הסוד. הקהל ירושלמי. הכוונה היא שלכולם יהיה פה כיף ושכולם ירגישו פה בנוח ובבית. ואללה, עובד. גם לי היה כיף ואני אפילו לא ירושלמית.

כשיצאנו בחזרה לקור ההרים הצלול כיין, צועדים לכיוונה של ''יפעת'' שהמתינה לנו בנאמנות בחנייה, הבטחתי לעצמי וגם ליובי שעוד נשוב לטוביה. להיות ירושלמי זאת לא מילה גסה. אמן.


טוביה בר ירושלמי
שושן 6, בירתנו ירושלים
6240949 – 02