רובידה

השבוע הגענו למסעדת רובידה שבמזכרת בתיה ויצאנו עם רצון רב לחזור!

אני חייב להתוודות. כששמעתי שאנחנו יוצאים למסעדה במזכרת בתיה, לא ידעתי למה לצפות. האמת, בכלל לא חשבתי שיש שם מסעדות ומקסימום דמיינתי פיצרייה + מאפייה שכונתית ואולי איזו פלאפלייה איכותית. תמיד חלפתי על פני הכניסה למושבה בדרך לרחובות או לצומת ביל"ו וחוץ מפעם אחת בצבא שנכנסנו כדי לאסוף תיק מבית של אחד הקצינים אצלי בפלוגה, אני באמת לא חושב שאי פעם ביקרתי במזכרת בתיה.

לו הייתי רוטשילד

קריאה קצרה בויקיפדיה ומסתבר שמזכרת בתיה הינה המושבה הראשונה שהקים הברון רוטשילד אי שם בשנת 1883 וחלק מהמבנים המקוריים מסוף המאה ה-19 עדין משמשים עדות להיסטוריה העשירה של המקום. מהרחוב נכנסים למתחם רחב ידיים שכולל את מסעדת רובידה ואת בר היין גפן. מסעדת רובידה שוכנת במבנה עתיק שכזה ועבודות השימור המרשימות מבליטות את האופי הייחודי של המסעדה. החלל הפנימי עוצב עם חומרים טבעיים הכוללים עץ ואבן וקורות התקרה המקוריות, לצד רהיטי וינטג' אקלקטיים שמוסיפים לאווירה. את רובידה פתח השף עמוס חיון במרץ 2020, ממש בתחילת תקופת הקורונה ומהר מאוד הם נאלצו לחשב מסלול מחדש והקימו במתחם גם מעדנייה שמשמשת גם "מזווה" של המסעדה. אם השם נשמע מוכר, עמוס כיכב בתוכנית "משחקי השף קונדיטור" ולאחר מספר שנים של עבודה בחו"ל, ומקום בשוק שרונה, החליט להקים את רובידה – מסעדה חלבית שמחה עם השפעות שונות מאגן הים התיכון.

ביקור באגן הים התיכון

בתפריט אפשר למצוא, ארוחות בוקר עשירות, מאפים מהטאבון, סלטים, דגים, פסטות ומגוון מזות כדי לפתוח את התאבון. הגענו בשעות הערב ורובידה כבר הייתה מלאה. מספר שולחנות שחגגו ימי הולדת, מוזיקה שמחה ומלצרים עם מגשים עמוסים בקוקטיילים. לרגע שחכתי שאני במזכרת בתיה. כדי להרגיע את הצימאון, הזמנו שני כוסות ג'ין ו-טוניק ואחרי כמה דקות הגיעו גם המזות – עלי גפן ביתיים, קציצות קישואים וסלקים אפויים. עלי הגפן היו חמימים וחמצמצים במידה והוגשו על יוגורט, עגבניות "סחוטות", סומק, וזילוף של שמן זית. לביבות הקישואים שילבו נענע, היו טעימות מאוד וטוגנו עד פריכות. דווקא מנת הסלקים שדורשת הכי פחות "התעסקות" הייתה המוצלחת ביותר בסיבוב הזה וחבר שלי אמר שזו אחת ממנות הסלק הטובות ביותר שאכל. סלקים צלויים, גבינה מלוחה איכותית, מצע ארוגולה, שמן זית ואגוזי מלך. פשוט אבל כשחומרי הגלם טובים ומדייקים בתיבול, לא צריך יותר מזה.

כוס יין לבן והמשכנו לעיקריות. פסטה עם ארטישוק, שום, עגבניות, תרד ושני סוגי קישואים – מנה עשירה וומלאה בכל טוב. הזמנו גם את פילה הלברק שהיה עשוי לשלמות, פריך מאוד בצד אחד ורך ועסיסי מאידך. את הדג הגישו ברובידה עם שעועית, עגבניות שרי מוקפצות, שום ולימון. יופי של מנה. שתי המנות היו נדיבות מאוד וכשאני אומר נדיבות, אני מתכוון ענקיות. לחבר יש חולשה לא מוסברת לפולנטה ורגע לפני הקינוח התפתינו וטעמנו גם אותה. פולנטה על הצד הגרגירי, עם הרבה פטריות, טויל פרמזן ושמן כמהין. טעים.

שווה את הנסיעה

לסיום מתוק הזמנו את הנמסיס – קינוח שוקולדי, דקדנטי מאוד עם קראמבל קקאו וקצפת. אספרסו קצר ובדרך החוצה פגשנו את השף. כששאלתי אותו איך הוא הגיע דווקא למזכרת בתיה מכל המקומות בארץ, הוא אמר שבפעם הראשונה שראה את המתחם, הוא הבין את הפוטנציאל והחליט להשקיע. בדרך כלל מקובל לחשוב שמיקום זה הכל – location, location, location. עמוס שכבר עבר מספר גלגולים בעולם הקולינארי, החליט שהפעם במקום location, הוא הולך על destination – מקום שאנשים ייסעו אליו במיוחד. נראה שהכיוון מצליח.