גיגסי באר שבע

ספורטס בר אמיתי זה לא מה שהכרתם עד היום.

אני חובב ספורט. לא אוהד שרוף, אמנם, אבל אוהב לראות משחקים פה ושם. כשחבר הציע לי לקפוץ לגיגסי בבאר שבע לראות את מכבי מול אולימפיאקוס על בירה טובה ואיזה נשנוש, סירבתי בנימוס. "למה?", הוא שאל. "כי ספורט בר זה מקום רועש, צפוף, מעושן, לא אהנה מהאוכל, וגם לא אראה את המשחק כמו שצריך", עניתי. "גיגסי זה מקום שונה, אתה חייב לבוא לנסות," הוא הבטיח. ועם הבטחה כזאת הייתי חייב לנסות, אז קבענו.

אז קודם כל: ניצחנו! 71:70, לא נשאיר אתכם במתח.
ועכשיו לעיקר: גיגסי, המגדיר את עצמו כספורט סינמה בר, נמצא במתחם קניות ענק בפאתי באר שבע. כביש עוקף מוביל ישר לשם, בלי לעבור במרכז העיר ויש חנייה לאלפי מכוניות. יש בחוץ רמקולים ואוסף שולחנות לימי הקיץ. אבל הערב קר בחוץ, ואנחנו ממהרים פנימה. בפנים, יש בחירה בין איזור אכילה ללא מסכים, שני אולמות מרכזיים, והרבה חדרים פרטיים. המקום יכול להכיל עד 400 איש, אבל בכל חדר פרטי יש מסך שבו ניתן לצפות במה שרק רוצים, לחבר פלייסטישן, או סרטונים שהאורחים מביאים, הכל לפי האירוע שחוגגים.

אנחנו ניגשנו לאולמות. בראשון, המשחק של מכבי; בשני, משחק מרתק לא פחות של ארסנל. וכשאני אומר "אולמות" אני מתכוון לזה שכל אחד מהם הוא אולם קולנוע קטן לכל דבר ועניין. המשחק מוקרן על מסך ענק, מוקף 6 מסכים קטנים יותר (חלקם מציגים משחקים אחרים), מערכת סראונד משובחת לכל אורך הקירות ושורות שורות של מושבים מדורגים. וכשאני אומר "מושבים" אני מתכוון לספות נוחות, שמולן שולחן אוכל רחב ידיים, והרבה מרווח מעבר עד לשורה הבאה, כדי שלא יסתירו גם כאשר עוברים אנשים. בכל אולם כזה יש מלצרים בהיכון, עומדים בצידי האולם בכדי לא להפריע לצפייה, וניגשים ברגע שמסמנים להם.

אז איכות הצפייה – באמת ליגה אחרת לחלוטין. ומה לגבי האוכל, שאלתם? התפריט קורץ גם הוא לעולם הספורט, עם כריכים שכולם מחווה לסלבריטיז מעולם הספורט, וסלטים הקרויים על שם אולימפיאדות (כולל אחת על שם אולימפיאדת חורף). המבחר עשיר למדי, ויש גם תפריט אלכוהול מגוון (אבל שנינו החלטנו ללכת על הייניקן המוכר והידוע).

היות והאירוע המרכזי מתרחש על המסך, ולא בצלחת, אכלנו הפעם בקטנה: למנה ראשונה חלקנו ליבת חציל (למעשה: שלוש ליבות) שרופה על האש, עם סלסת עגבניות פיקנטית טעימה, וטחינה לבנה עם נגיעות בלסמי (טחינה ובלסמי?! מסתבר שזה שילוב נפלא). המנה לוותה בפלוט – אצבע לחם אפויה חמה היישר מהתנור, ששימשה לניגוב הרטבים המצוינים. לצידה, ברוסקטת אסאדו: נתח אסאדו בבישול ארוך, שהונח על שלוש ברוסקטות עם מטבלים שונים: גוואקמולי, צ'יפוטלה ומטבוחה. מנה מתובלת בעזות, לאוהבי הטעמים החזקים. שמחה וששון של טעמים ומרקמים בפה.

לאור גודל המנות ועושרן, הסתפקנו בסלט למנה העיקרית. סלט טוקיו – על שם האולימפיאדה שתיערך בקיץ - הגיעה בתוך קערה ענקית, שרק בקושי סיימנו, וכלל רצועות עוף במרינדה, עשויות על הגריל ומוגשות קרות ביחד עם כרוב לבן, גזר, מצל ירוק, אטריות אורז פריכות, בוטנים ותועפות של מיונז יפני, שמוכן עם חומץ אורז ולימון יוזו במקום חומץ ולימון רגילים, ולכן קצת עדין יותר בטעמו. כל הטוב השומני הזה מרפד היטב את הבטן לטובת הבירה, והסלט משביע מאוד.

בסיום המשחק האולם התרוקן די מהר, אבל אנחנו נשארנו לפטפט עוד קצת, בכל זאת לא מתראים כל יום. אחרי שמיצינו את הדיבורים, ניתוח המשחק, ונתנו לבירות לשקוע קצת, נסענו איש איש לביתו להמשיך את שגרת החיים. עד המשחק הבא, כמובן.