דרימרי פתח תקוה

ענבל לורן גילתה ביסטרו-מאפיה בפתח תקוה, שבשביל הפיצות והקינוחים שלה שווה לצאת מתל אביב.

ערב של יום חול סתוי, בן זוגי ואני נכנסים לתוך בית קפה-מאפיה רחב ידיים בעיצוב מודרני, בגבול פתח תקוה - גבעת שמואל. החלל שוקק חיים: צעירים, משפחות, אמהות עם עגלות, בקיצור קהל מגוון ושמח, כאשר במרכז ההמולה ניצבת הויטרינה, שיש בה, לצד עוגות ויטרינה כמובן, גם עוגות שמרים, פחזניות, קרואסונים, פרצל, בייגל, כיכרות לחם ועוד ועוד. נעמדתי מולה דקות ארוכות, אוכלת הכל בעיניים. כמו שאמא שלי אומרת לפעמים לפני הארוחה המשפחתית: ״הפעם יש דגש על הקינוח״. כשבהיתי בויטרינה של דרימרי, היה לי ברור שכך זה יהיה גם הפעם. אך ילדים טובים, כידוע, לא אוכלים קינוח לפני האוכל. לכן לפני שהגענו לחלק החשוב ביותר בארוחה, פרענו את החוב בגזרות האחרות. וכמה מהנה היה לפרוע את החוב הזה.

דלעת ערמונים או דלעת וערמונים

בגזרת המלוחים חלקנו טורטליני דלעת וערמונים, פיצה פרסקה, סלט קינואה, פטריות ממולאות ופוקצ׳ה.
הטורטליני נעשו במקום בעבודת יד, מולאו בדלעת ולוו ברוטב לבן סמיך ועשיר, שכיכבו בו כרובית, חמאת מרווה, ערמונים ועלים ירוקים. הטורטליני היו טובים וניכר שנעשו ביד מיומנת, עבורי הבצק היה מעט אל-דנטה אך בן זוגי סבר שהם מושלמים. הרוטב היה מענג מאד. בהמשך טבלנו בו גם את הפוקצ׳ה המוארכת, שהוגשה לצד ממרח עגבניות מיובשות תוצרת המקום וחמאה.
הבצק של ה״פיצה פרסקה״ היה בעובי שבין פיצה דקה לפיצה עבה, הזכיר בצק של פוקצ׳ה והפריכות שלו היתה נפלאה. הגבינה הייתה תערובת של מוצרלה מקומית וגאודה מהולנד, ולזה שודכו פסטו ירוקים ובצלים קלויים. פיצה מדויקת, עשירה, שומנית במידה הנכונה ומהנה מאד.
מנת הפטריות כללה שמפיניון ממולאות פרמז'ן על מצע פולנטה עשירה עם גבינות ושמנת, לצד שעועית ירוקה. מנה טעימה מאד, שכבשה את לבו של בן זוגי הרומני.
את קטגוריית מנת הבריאות בארוחה מילא סלט הקינואה שהוגש על גרסה מקומית של קרם פרש. הסלט הכיל קינואה בשלושה צבעים, עדשים שחורות, גפרורי סלק, פטרוזיליה, אגוזי לוז קלויים ורוטב ויניגרט. המנה היתה עשויה היטב, הרכיבים היו טריים והוספו בנדיבות.
את הארוחה ליווינו ביין לבן ומיץ תפוזים טרי מאד שנסחט במקום. הכוסות העידו על תשומת הלב לאיכות: גביעי זכוכית דקים נהדרים, שהם מהנים הרבה יותר לשתיה, אך מסעדות בדרך כלל נמנעות מהם בגלל שבירותם.

עידן השף והבעלים סיפר לנו, שכמעט את כל מה שהוא מגיש ללקוחות הצוות מייצר במקום, למעט אולי beyond meat, בשר טבעוני שאותו מזמין מהיצרן. התמוגגתי לשמוע את זה. הלוואי שלכל מסעדה בארץ יהיה האומץ להכין הכל מאלף ועד תו ולהציע לסועדים טעמים השונים מהמסעדה הסמוכה. עידן, שעבד בעבר במסעדות בעלות שם בתל אביב, כגון טוטו וקלארו, מעיד שהמקום שפתח לפני כשנה מציע אוכל טרי מחומרי גלם איכותיים והוא יותר מבית הקפה הממוצע. לטעמי עידן מצטנע, דרימרי מציעה הרבה יותר מרוב בתי הקפה בגוש דן.

פודינג בריוש חלומי

בשלב זה נשאר לנו מקום רק לקינוח, וזה בדיוק מה שאכלנו. את הקינוח הראשון שטעמנו כינתה המלצרית בשם המפתה למחצה - ״ברד פודינג״ (פודינג לחם). במקור, ברד פודינג נמנה על אותן מנות שהומצאו כדי לחסל מלאי בבית - במקרה הזה, לחם בריוש שאיבד מפריכותו. וכמו פיצה, שגם היא החלה את דרכה כמנת שאריות, לאחר שנולד הוא קיבל חיים משלו והתהפכו היוצרות בין התירוץ לתוצאה. הברד פודינג של דרימרי נראה לכאורה כפודינג אפוי סטנדרטי מלווה בגלידת וניל סטנדרטית. אך מה רבה היתה הפתעתי כאשר נעצתי בו את המזלג. המרקם היה מופלא, המתיקות מתונה, והשילוב עם פירות היער ועם גלידת הוניל החמצמצה (שהוכנה במקום עם שמנת חמוצה וגרידת לימון) יצר מפל טעמים בחלל הפה שהייתי צריכה להיזכר מתי בפעם האחרונה חוויתי כשכמותו. חשתי חוטים עדינים של עונג מתפשטים בכל הגוף. הוא בהחלט נכנס לרשימת הקינוחים הטובים ביותר שאכלתי.
הקינוח השני שנחת על שולחננו היה מקורי ומצוין גם הוא: ״פררו רושה״: מדובר היה בכדור שוקולד גדול, שהמעטפת שלו עשויה שוקולד מריר והוא ממולא בשלוש שכבות: מוס שוקולד לבן, מוס שוקולד חלב ורוטב (קרם אנגלז) אגוזי לוז. קינוח מושחת עם ביצוע מדויק מאד שאיכות חומרי הגלם, כמו בכל המנות שטעמנו, ניכרה בו היטב.

דרימרי היא בית קפה, מאפיה, קונדיטוריה וביסטרו לחובבי פחמימות איכותיות. בהחלט נשוב לכאן, ולו כדי ליהנות שוב מה״ברד פודינג״, שאת השם שלו כדאי אולי להחליף.. או אולי לא, כדי שיישאר בגדר סוד למביני ענין.