חדש: ויוינו באר שבע

"הריזוטו היה יפהפה: אורז רך וטעים, בצבע אדום בוהק ועמוק, עם סלק שמורגש בכל ביס וערמונים שתרמו את המרקם הנגיס שלהם והטעם האגוזי העדין, המריר-מתקתק..." אוכל איטלקי הוא חולשה של הרבה ישראלים, וגם של גיא סופר-זמרני שקפץ לביקור היכרות עם ויוינו באר שבע, המביאה לסועדים את מיטב הפחמימות שיש לארץ המגף להציע

דברים טובים על ויוינו אני שומע כבר הרבה זמן. הוריה של אשתי חיפאיים, אנחנו מבקרים שם בכל סוף שבוע שני או שלישי, וכשנפתחת בעיר מסעדה איטלקית שאמורה להיות מצוינת, אי אפשר שלא לשמוע על זה. לצערי, לא יצא לנו עדיין להגיע לשם עם המשפחה. בינתיים נפתח סניף גם בזכרון יעקב, וכששמעתי שנפתח סניף נוסף קרוב יחסית לבית, בבאר שבע, אמרתי – זהו, עד כאן. חייבים לבדוק מה פספסנו עד עכשיו.

לבדיקה הצטרף חבר שלא ראיתי המון זמן, ונסענו ביחד אל בירת הנגב. המסעדה ממוקמת מחוץ לבלגן של העיר עצמה, במתחם קניות מרווח עם חניה בשפע, והווייז ידע למצוא אותה בקלות.

נעים להכיר: ויוינו

המסעדה עצמה מעוצבת בעיצוב מודרני, כשבמרכזה בר החולש על המטבח הפתוח. מוזיקה חרישית התנגנה ברקע. התיישבנו על הבר - אני תמיד אוהב לראות איך מכינים לי את האוכל. ברמנית צעירה הגישה לנו תפריטים והראתה לנו את טאבון האבן הגדול של המסעדה, בו נאפות כל הפוקצ'ות והפיצות. אחרי התייעצות קלה החלטנו על המנות. "נתחיל עם פוקצ'ה", אמרנו. "פוקצ'ה מגיעה לכם על חשבון הבית", היא השיבה, "ומה אתם רוצים לאכול?".

רצינו לאכול ריזוטו סלק וארנצ'יני. ארנצ'יני הם מנה איטלקית קלאסית של כדורי אורז, ממולאים במילויים שונים – במקרה הזה במלית של פטריות, אפונה ופרמז'ן - ומטוגנים כדי להעניק לכל העסק מעטפת קראנצ'ית. הם הגיעו על מצע של עגבניות ופלפלים, עם שקדים בצד. הריזוטו היה יפהפה: אורז רך וטעים, בצבע אדום בוהק ועמוק, עם סלק שמורגש בכל ביס וערמונים שתרמו את המרקם הנגיס שלהם והטעם האגוזי העדין, המריר-מתקתק. גם פוקצ'ה קיבלנו, בשרנית, טרייה ולוהטת, בליווי שמן זית, קונפי שום וסלסה עגבניות. פוקצ'ה מהסוג שמעיד רק דברים טובים על הטאבון שבתוכו נאפתה.

לאור הנסיון המוצלח עם הפוקצ'ה החלטנו לנצל את הטאבון פעם נוספת ולהזמין פיצה. זה המקום להודות שאני סובל מחרדה קלה בכל הנוגע לפיצות. היטב זכור לי הטיול המשפחתי לאיטליה בשנות השמונים, שבו הגענו לעיירה בשם רימיני – על שמה הייתה קרויה פיצריה מפורסמת בעיר מגוריי – והחלטנו שזה המקום הנכון להזמין בו פיצה. הפיצה שקיבלנו מהפיצריה המקומית הייתה קשה כל כך, שאי אפשר היה לחתוך אותה גם עם סכין. היא הושארה אחר כבוד על השולחן ואנחנו ברחנו למסעדה אחרת לאכול פסטה. הפיצה שקיבלנו בויוינו - פיצה זוקיני מסקרפונה - התעלתה על הפיצה האומללה ההיא עשרות מונים. זוהי פיצה לבנה, בה הומר רוטב העגבניות ברוטב מסקרפונה וכמהין, דקה דקה, אבל לא קראנצ'ית בכלל, וכוללת גם רצועות זוקיני ובטטה, בצל מקורמל ופרמז'ן. פיצה מהסוג שמרפא טראומות.

התמכרות איטלקית מובטחת

המנה העיקרית השנייה שלנו באה מהים: פילה דג ים צרוב על הפלנצ'ה, מתובל ועשוי בדיוק במידה הנכונה ומונח עם העור כלפי מעלה, כדי שיהיה ברור שצריך לאכול גם אותו. הוא הוגש לצד ניוקי רך וטעים, שבושל בחמאת עגבניות, ובעיטור עלי קייל, בזיליקום, עירית ופרוסות לימון כבוש.

אני איש של הרגלים, ומבחינתי טירמיסו היא הזמנת חובה בכל מסעדה איטלקית, כך שבגזרת הקינוחים נשאר לבחור רק קינוח אחד. בחרנו בעוגת גבינה איטלקית ללא סוכר, שנאפתה על בסיס ריקוטה והוגשה עם פירות יער על צלחת לבנה מסוגננת. הטירמיסו, המאסט שלי, היה גם הוא מספק מאוד: קיבלנו מנה ענקית, עשירה כל כך שבקושי הצלחנו לסיים אותה (למרות שהייתה מוצלחת מאוד). ואחרי כל הטוב הזה לא פלא שהיינו צריכים להסתובב קצת ברגל ולהוריד את האוכל. אז נסענו לעיר העתיקה של באר שבע, להסתובב קצת ולראות מה ישן (בניגוד למה חדש...).