Skip Navigation Linksראשי > מאמרים ראשיים > ארוחת השבוע> ימאדו תל אביב-יפו

ימאדו ביפו


מוקד הזמנת אירועים במסעדות

"סלט שורשים, שמשלב שני סוגים של נבטים עם "גפרורי" גזר, צנון וקולורבי וטאצ' פריך של בוטנים ושומשום, והסוד שלו הוא ברוטב איולי-צ'ילי שקושר את כל אלה יחד למנה שלא הפסקנו לנשנש עד לקרקעית הקערה..." במתחם נגה ביפו, מול קופות תאטרון גשר, שפרה צח מגלה את ימאדו, מסעדת שף המוצפת בים של טעמי רחוב אסיאתיים כובשים. מסע למזרח הרחוק בלי להחתים דרכון (או לאבד אותו)

מכל תכניות הבישול והאוכל, חביבה עליי זאת של אהרוני וגידי, שמתמקדת באוכל רחוב במדינות השונות. האווירה המשוחררת והחפה משיפוט, השווקים התוססים, הירקות והפירות אקזוטיים, שלל התבלינים והמאכלים – הם שמגרים את הדימיון ושולחים אותי פעם אחר פעם לחפש מקומות שיספקו לי טעימה קטנה מאותם עולמות רחוקים.

ימאדו – לפי דרישת הקהל


הבחירה הפעם נפלה על ימאדו, גם בגלל הסקרנות לבדוק את המיזם החדש של השף אורן לונגו, שחתום על לא מעט הצלחות קולינריות בעשור האחרון, וגם בגלל התפריט, שנותן ייצוג נאה לכל הכוכבים האהובים של המטבח האסיאתי: אגרולס וסושי, מרק טום-יאם תאילנדי לצד וון-טון סיני, נודלס במבחר הרכבים ומאכלי קארי בחריפות משתנה. את התפאורה מספק המדרחוב השוקק של מתחם נגה, ואת התובנות – חברתי ענת, שנסיעותיה הרבות למזרח הרחוק הפכו אותה לגורו שלי בנושא.

למעשה, כך מתברר לנו מהשיחה עם אורן, בכלל לא היינו אמורות לשבת כאן. הקונספט המקורי היה לפתוח מקום קטן רק לטייק אווי ומשלוחים. אבל המנות שיצאו מהמטבח קרצו גם לקהל שרצה לשבת לאכול במקום. וכך, כמעט בלי להתכוון, הפכה ימאדו למסעדונת, עם כמה שולחנות בפנים ועוד כמה ברחבה החיצונית. שם התמקמנו גם אנחנו, נהנות מהאוויר האביבי הנעים, ומתעדכנות זו בקורותיה של זו בחודשים שחלפו מאז ארוחתנו האחרונה, ובעיקר בהרפתקאותיה של ענת במסע האחרון שלה לסין - הרפתקאות שכללו בין היתר ריב עם קוריאני שיכור, נסיעה מסוייטת במונית ודרכון אבוד לקינוח.

אוכל אסיאתי בתרגום לישראלית


עיון בתפריט פותר מייד את אחת הבעיות הקבועות בארוחות המשותפות שלנו: היא מתנזרת מבשר ועוף, ואני לעומתה לא אוכלת פירות ים, מה שמצמצם בדרך כלל את מבחר המנות שאנחנו יכולות לחלוק. לא בימאדו, שהיא "ויגן פרנדלי" בעליל, עם מגוון רחב של מנות צמחוניות. כאלה הן מרבית הראשונות שלנו. היו שם פרחי כרובית בציפוי פריך של טמפורה ופנקו ועם רוטב צ'ילי חרפרף לטבילה, אגרול ויטנאמי שעטיפתו המתפצפצת חובקת מילוי ירקות עדין, גיוזה עוף, שהיו קלילים במידה כזו שלא הייתה לי שום בעיה לחסל אותם לבד, וההיי-לייט מבחינתנו – סלט שורשים, שמשלב שני סוגים של נבטים עם "גפרורי" גזר, צנון וקולורבי וטאצ' פריך של בוטנים ושומשום, והסוד שלו הוא ברוטב איולי-צ'ילי שקושר את כל אלה יחד למנה שלא הפסקנו לנשנש עד לקרקעית הקערה.

הבאים בתור הם הסושי, שזוכים מאיתנו למחמאות דווקא בגלל שאינם מנסים להיצמד למקור אלא הולכים במוצהר על ואריאציה מקומית, שמספקת לכל אחד מהסוגים טוויסט מענג: הספייסי סלמון מעוטר בפילטים של לימון שמוסיפים לו חמצמצות מרעננת, הרול הצמחוני מקושט בשבבים קריספיים של צ'יפס בטטה, הספייסי טונה מקבל טאצ' תיבול של סרירצ'ה (רוטב פלפלים חריף), וה"יפו רול" הוא ישראלי של ממש, עם תיבול של עלי נענע בעטיפה של חציל ורוטב טחינה וסילאן.

מהיר וצבעוני


אחרי השיירינג הזה אנחנו מרגישות בשלות להיפרד לטובת שתי עיקריות ממחלקת ה"עם אורז": קארי שרימפס לענת ("די, אני לא יכולה לראות מוקפץ יותר!"), וצ'אזה בקר בשבילי ("צ'אזה זה פשוט מאכל עם חצילים"). כל העיקריות, אגב, מוצעות בגירסה של עוף/בקר/שרימפס/טופו, כך שכל אחד יכול ליהנות מהן כרצונו. המנות מגיעות במהירות, כיאה לקונספט של אוכל רחוב. המנה של ענת צבעונית מאוד, עם שעועית ירוקה, פטריות, שרימפס ובצלים ברוטב זהוב שמורגשים בו טעמי חלב קוקוס ובזיליקום, יחד עם גווני טעם של קארי וחריפות מתונה. הצ'אזה שלי מתהדר בגוון שחום מעורר תיאבון שמעניקים לו קוביות החצילים ורצועות האנטרקוט הנימוחות, כשכל זה עטוף ברוטב סויה מתקתק ומעוטר בשומשום ונבטי חמניה. אם לא הצלחנו לגמור את המנות הטעימות, זה רק בגלל שקצת נסחפנו קודם עם הראשונות והסושי.

הקינוחים עדיין לא נכנסו לתפריט, מה שפותר לנו עוד התלבטות קבועה – האם לסיים במתוק (ענת) או שלא צריך (אני). על התה, לעומת זאת, שתינו מסכימות שהוא מצוין – תערובת ארומטית של תה ירוק ותה לבן יחד עם צמחי חליטה נוספים ובהם גלנגל, ג'ינג'ר, לימונית ועוד. סיום הולם למסע האסיאתי שלנו, והפעם בלי שום קוריאני שיכור או דרכון אבוד שיקלקלו את החוויה.