לה לזניה

"לחם קלוי שמעליו מונחות בשלווה עגבניות בשמן זית, שום, בזילקום ומוצרלה מוקרמת. הפריכות של הלחם הקלוי, החמצמצות של העגבניות והמוצרלה המוקרמת שעטפה את הכל השתלבו בהרמוניה ובעיקר גרמו לנו לרצות עוד..." רונן סולומון, לה לזניה, תל אביב

אפתח בגילוי נאות, אני חובב בשרים מושבע. אולם, כשזוגתי ביקשה לצאת הערב דווקא למסעדה חלבית, החלטתי לזרום איתה. כך, מצאנו את עצמנו במסעדת לה-לזניה הכשרה ברחוב דיזינגוף השוקק בתל-אביב. למרות שעת הערב המוקדמת באמצע השבוע, המקום היה מלא בסועדים מקומיים ותיירים, שמילאו את השולחנות על פני המדרכה.

את פנינו קיבל פיפי (השם המקורי הוא יוסף תמם, אבל כולם מכירים אותו כפיפי), חמוש בבנדנה ירוקה על ראשו ובחיוך רחב. פיפי שהגיע מאיטליה, הקים את המקום לפני כמעט עשור, שמר על הפשוטות, האווירה המשפחתית, וכפי שגילנו בהמשך גם על מסורת האוכל האיטלקי המשובח.

התיישבנו לשולחננו, ועתה החל האתגר, מה להזמין מתוך מגוון המנות העצום. בנוסף לתפריט הרגיל, הרי שלחובבי הבריאות והדיאטות שבינינו, מוצע אף תפריט מיוחד עם מנות העשויות מקמח מלא, או מנות ללא גלוטן.

למרות הפיתוי, החלטנו לדבוק בקמח הלבן, ועד שנתגבש על העיקריות, הזמנו כמנת פתיחה ברוסקטה פומודורו מוצרלה מוקרמת. מה נאמר, אמנם השם ארוך אבל המנה פשוט חגיגת טעמים בפה. לחם קלוי שמעליו מונחות בשלווה עגבניות בשמן זית, שום, בזילקום ומוצרלה מוקרמת. הפריכות של הלחם הקלוי, החמצמצות של העגבניות והמוצרלה המוקרמת שעטפה את הכל השתלבו בהרמוניה ובעיקר גרמו לנו לרצות עוד.

פיפי חזר אלינו וציין, כי הגיע השלב להזמין את העיקריות, והזהיר מראש, שזה לוקח כעשרים דקות. זוגתי חובבת הפסטה הייתה הראשונה להחליט, והלכה על ניוקי ברוטב אלפרדו. את ההתלבטות הקשה האם לבחור בניוקי תפו"א או שמא ניוקי בטטה, פתר לנו פיפי, כשהציע את המנה המשולבת, שמכילה את שניהם.

ראשונה הגיעה לשולחן מנת הניוקי. קודם כל, ראו הוזהרתם, מנת הניוקי היתה בגודל מפנק ומשביע בהחלט, ולא בדוגמיות הנפוצות במחוזותינו. ומהכמות לאיכות, מנת הניוקי היתה פשוט נפלאה. הניוקי נימוח בפה, ורוטב האלפרדו היה במרקם הנכון ועשיר בטעם ובפטריות.

כמעט ואכלתי בעצמי את המנה של זוגתי, אבל אני החלטתי ללכת על מנת הדגל של המקום, הלזניה, בה' הידיעה. זאת שצריכים להמתין עבורה עשרים דקות. בחרתי בלזניה ריקוטה ותרד, ולא טעיתי, אכן ההמתנה משתלמת. מדובר במנה לא פחות מדהימה מהניוקי, מבעבעת ועשירה בטעמים, ומלבד התרד הטרי הכילה גם גבינת ריקוטה, רוטב בשמל, פרמזן ומוצרלה. אודה ולא אבוש, לא חשבתי שמנה חלבית, לא רק שתערוב לחכי, אלא שתהיה גם משביעה.

אולם השמחה לא תמה כאן, ולמרות שהיינו כבר שבעים, היינו חייבים לנסות את הטירמיסו, הקינוח האיטלקי הקלאסי. הטירמיסו הוגש לנו בצלחת, כשדמותו של צ'רלי צאפלין, עשויה מאבקת קקאו, מעטרת אותה. העוגה עצמה, היתה פריכה, וטעמם של הבישקוטים והאספרסו היו בדיוק מה שהיינו צריכים אחרי המנות העיקריות.

פיפי חמוש בחיוכו, חזר אלינו שוב והפעם עם הלימונצ'לו, תוצרת בית שלו. ליקר לימונים מתוק-חמוץ, שמקורו מדרום-איטליה וסיציליה, שמהווה אקורד סיום לארוחה מוצלחת. מומלץ לשתות לאט לאט, כדי להתענג על הטעם.

תהיתי לעצמי, הרי לא בכדי לה-לזניה נהפכה למוקד עליה לרגל לאוכל איטלקי משובח, שמוכן במקום מידי יום. לא מספיק רק להגיע מאיטליה או ללמוד בישול אצל שף מפורסם. לפעמים מספיק אם מכינים אוכל איטלקי באהבה, ואת זה ראיתי אצל פיפי ושאר בני המשפחה, בשפע.