ננה בר

אדם בר (אין קשר משפחתי לננה בר) עונה לשאלת הקורא מראש פינה על המסעדה הכי רומנטית בתל אביב: "כן, שווה בהחלט להתנייע ולנסוע כל הדרך לתל אביב רק בשביל הכבד הקצוץ הזה"

נפתח בגילוי נאות: אין קשר משפחתי בין אדם בר לננה בר. ועכשיו, כשהנושא הזה ירד מהשולחן, נשארת דילמה במה לפתוח באמת. כי הננה בר הוא מוסד בעיר הזאת. מקום שבין הכתרים שנקשרו לו תוכלו למצוא ביטויים כמו "המסעדה הכי רומנטית בתל אביב", או "היכל אוכל". ולמוסד קשה לשמור על המוניטין שלו לאורך זמן, בלי שידבק בו רבב. לאחרונה לקחה על עצמה קבוצת יזמים לעשות מתיחת פנים קלה ל"מסעדה הכי רומנטית בעיר", ואנחנו, שלא ביקרנו במקום כבר כמה שנים טובות, יצאנו בערב אביבי מקסים לבדוק אם הרומנטיקה עוד עובדת.

כבר בכניסה שמחנו לגלות שהבעלים החדשים לא נגעו בעיצוב הישן. אותו חלל בעל אופי של נווה צדק של פעם, עם חללים נסתרים שמתגלים לעיניך בכל פינה. הנברשות, האביזרים המיוחדים ובעיקר – השירותים ה-מ-ד-ה-י-מ-י-ם, עם הברזים המיוחדים כל כך, שהם סוג של חידת הגיון ממשחק מחשב. החדר הפרטי הארוך, שמעוצב ברוח הכללית של המסעדה (+גימיקים ונרות) עדיין מהמם ביופיו, והחצר הפנימית עדיין יפהפייה, וכעת היא גם מקורה, אלא שהקירוי הגבוה משאיר את חוויית החצר, ובכל זאת נותן מחסה ותחושת חמימות.

התפריט, בינתיים, הוא תפריט הרצה, והמשמעות היא שהוא מצומצם יחסית - חיסרון שמתגלה מהר מאד כיתרון, כי כשהמנות כה מפתות, כל מנה שמוותרים עליה היא כאב לב נטו. מכיוון שהגענו רעבים, התפתינו לכרסם בלחמים המעולים, שאמנם אינם נאפים במקום, אבל היו טריים, וקשה היה להפסיק למרוח אותם בחמאה וללוות בזיתים המתובלים. דרושה מידה גדולה יותר של משמעת עצמית מזו שאנו בורכנו בה, כדי להתגבר על משיכה שכזו.

לראשונות בחרנו בכבד קצוץ ובסלט עגבניות. סלט העגבניות היה צבעוני ומרענן. הוא מתבסס על עגבניות שרי בשלל גוונים, שאלוט, קרוטונים, בזיליקום, אורגנו וריקוטה סלטה (גרסה קשה ומלוחה של הריקוטה הרגילה). אבל ההברקה הגדולה של המנות הראשונות הייתה ללא ספק הכבד הקצוץ המופלא. טרי, עשיר בשמן זית, מתובל קלות בפטרוזיליה ושאטה, מרוח בנדיבות על פרוסת לחם שחור, ועוקף בסיבוב את כל הפאטה כבד אווז שבעולם. ולשאלת הקורא מראש פינה – כן, שווה בהחלט להתנייע ולנסוע כל הדרך לתל אביב רק בשביל הכבד הקצוץ הזה, שאלה מצוינת, תודה ששאלת. עם הראשונות שתינו "מסע ישראלי" אדום של ויתקין. בלנד עשיר ופירותי שמבוסס על קריניאן, סירה וקברנה פרנק. פשוט יין מעולה.

לעיקריות בחרנו בנתחי סינטה ובהמבורגר. נתחי הסינטה מגיעים צרובים מהגריל, עם רוטב קרם פרש חזרת וירקות שורש צלויים. מדובר במנה מלאת תעוזה ומעוף, ששבתה את לבי (ועל הדרך גם את בלוטות הטעם שלי). כי אין קל מללכת על בטוח עם רוטב שמנת ופירה בטטה כזה או אחר, אבל הבחירה בחזרת ובירקות שורש קונטרוברסיאליים כמו שומר וראש סלרי מאתגרת את הסועד למקומות מלאי דמיון, הרפתקה ותעוזה. ההמבורגר כבר היה פחות "נועז", אך בכל זאת כלל כמה טוויסטים שאינם מובנים מאליהם: הרכב הבשר (60% שפונדרה ו-40% שייטל), הרוקפור החרפרף ממעל, רוטב המיונז החריף, ואפילו התוספת – "צ'יפס רוזמרין" בטיגון כפול, הפכו אותו לטעים ומיוחד.

לשלב הקינוח כבר הגענו נינוחים, שבעים ומבושמים קלות, אז הסתפקנו במנה בודדת, אבל איכותית. קרם ברולה סמי-פרדו (כלומר, חצי קפוא. ואין קשר משפחתי לראש המוסד תמיר פרדו). בננה בר הבינו את מה שאף אחד לא יודה בפה מלא – שהחלק הטעים בקרם ברולה הוא זיגוג הסוכר שלמעלה, והכינו מנה דו-קומתית, בעלת זיגוג כפול, ועל כל השפע המענג הזה הוסיפו רוטב פירות יער, שמגוון את הטעם מבלי לגנוב את ההצגה מהחלמונים העדינים. קינוח נפלא לסיומה של ארוחה נהדרת.