קראפרי

"אני מרגיש איך הפנים של מסמיקות במבוכה, אז אני בוחר לשתוק ולאכול. ולאכול. ולאכול. להסביר כמה היה טעים? לא, לא צריך. רק אגיד שזה עדין ממש, ושהמילוי משתלב בצורה שהיא פשוט נכונה..." עופר פרוסנר בקראפרי, תל אביב

שרה אוואט, הבעלים של קראפרי ומי שהגתה את הרעיון, הגיעה לארץ לפני שלוש שנים מפריז, אחרי שעבדה במשך עשר שנים במטבחים רציניים ("כולל כאלה עם כוכב מישלן", היא אומרת בחיוך), והרגישה שהגיע הזמן שיהיה לה מקום משלה. חוץ ממנה עובדות במקום רק נשים, וגם אם הדבר ייתפס כלא פוליטיקלי קורקט – הרי שהמקום הזה, שעוצב לפי הרעיונות של אישה ומתוחזק על ידי בנות המין היפה, מרגיש נשי בצורה כל שהיא, או יותר נכון משדר איזו תחושה מאד נעימה, כמו חיבוק נעים עם מישהו שאתה אוהב.

הסיבה, כמו כל דבר אחר, מתחילה באיך שהעניין הזה נראה: קראפרי מרגיש כמו חנות של דברים מגניבים בשינקין, ואפילו אני, שסטייל רחוק ממני כמרחק צרפת ותל אביב, קלטתי את זה בלי בעיות. המקום עמוס בפריטים יפים שהייתי רוצה שיהיו לי בבית, הגוון האדום שולט והכל נראה קצת כמו סרט צרפתי (אני חשבתי על אמלי, אם אתם חושבים על משהו אחר, תכתבו לנו בהערות), או, אם אפשר לדייק, כמו חתיכה קטנה שנקרעה מעיר האורות והודבקה בחזרה אל תוך חנות ברחוב בן יהודה.

אז מה השם הזה, "קראפרי"? ובכן, מדובר במקום שכולו כמעט על טהרת הקרפ הצרפתי. קודם כל כמה מלים על המאכל – מדובר בסוג של מאפה, שבמקור מגיע מאזור בריטאני שבצרפת. אולי יצא לכם לאכול קרפ בעבר, אבל תזרקו את כל מה שאתם מכירים לפח – מדובר במשהו אחר לגמרי.

הקרפים בקראפרי מחולקים לשניים – מלוחים ומתוקים, אבל לא רק התוספות שעליהם מבדילות ביניהם, אלא גם הקמח שממנו עשוי הקרפ: בעוד המלוחים עשויים מסוג של קמח מלא (ומתקתק), הרי שהמתוקים עשויים מקמח לבן. כדי להבדיל עוד בני סוגי הקרפים, העניקה שרה למלוחים שמות של נשים ולמתוקים שמות של גברים, וככה אני יכול לספר לכם שבזמן שישבתי בקראפרי, אכלתי סברינה ואחר כך נהניתי מליונל.

סברינה? ליונל? או, טוב ששאלתם. הסברינה מגיעה עם גבינת שמנת, פטריות ופרמזן, כולם בתוך הקפלים של הקרפ הדק וטעים. שרה מספרת שברגע שהלקוחות מקבלים את הקרפ לשולחן, הם לא בטוחים איך לאכול אותו. כשאני שואל אותה "אז איך באמת אוכלים אותו", היא מסתכלת עלי ובזיק שובבי מלווה במבטא צרפתי כבד אומרת לי:

"בסכין ומזלג".

בנקודה הזו, אני מרגיש איך הפנים של מסמיקות במבוכה, אז אני בוחר לשתוק ולאכול. ולאכול. ולאכול. להסביר כמה היה טעים? לא, לא צריך. רק אגיד שזה עדין ממש, ושהמילוי משתלב בצורה שהיא פשוט נכונה. לצד הקרפ, מסבירה לי שרה, שנהנית לראות שאני נהנה מהאוכל, בדרך כלל נהוג לשתות סיידר אלכוהולי, וכאן יש שתי אופציות – 4 אחוז אלכוהול או 6 אחוז. והמרירות המתקתקה של משקה התפוחים משלימה את המליחות המצוינת של הקרפ, ובתפריט אני רואה שיש מגוון סוגים, ואפילו ישנם גם סלטים בתפריט ומרק יומי.

טוב, הלאה עם סברינה, הביאו את ליונל: קרפ עדין המכוסה בעיגולי שוקולד לבן על גבול הנמס שבמרכזו נח כדור של סורבה פירות יער ועל הכל בזוקה אבקת סוכר. איזה קינוח, יא אללה. כשהיושבים הצרפתים בשולחן לידי שאלו אותי איך היה, עניתי ש"מניפיק", והם חייכו ותיקנו אותי, שאם כבר, אז היה "דליסיון". כך או כך, מדובר באחת המנות המתוקות הטעימות שאכלתי.

חוץ מללכת לקראפרי ולאכול שם, מה עוד כדאי לכם לדעת? שהוא סגור בשישי ובשבת, ושבימים א'-ה' הוא פתוח מ-8:00 בבוקר (לקהל צורכי הקפה בדרך לעבודה) ועד 22:00. בקראפרי יש גם חדר פנימי נרחב, שבו אפשר לערוך אירועים גדולים, וכרגע מדובר על עד 40 מוזמנים.

לסיכום – אם הביאו את הקרפ מצרפת, לא תטעמו? וברצינות, הדבר היחיד הלא טוב שאני יכול למצוא בקראפרי זה שהוא אינו פתוח בסוף השבוע, כי ארוחת הבוקר שם יכולה להיות נהדרת.