אלפרדו ברעננה

אקלקטיקה איטליאנה בסוף רעננה: מוריס פייבוש תוהה על קנקנו של המלצר הארצישראלי לאורכה של סעודה מרחיבת לב במסעדת אלפרדו בעיר

"מה זה הדבר הזה, תגיד לי בחייך! למה אנחנו ממשיכים לפקוד את המקומות האלו למען השם?! מסעדות בכלל אני מתכוון. לא חבל על הזמן? ועל הכסף! והחניה למען השם... השווקים הלא מלאים כל טוב, כישורי המטבח של כולנו זינקו מדרגה או שתיים בשנים האחרונות והיום כל בר בי רב דחד סכינא יודע להפיק פאקינ' פּאייה..."

עוד קנטרנותי מתבדרת בחלל האולם, נשמע מבטו המפוהק של אחי הטוב. אותו האיש שהרהיב עוז לגרור אותי מתוך הכירבולית אל מקום שלדבריו "אנחנו מוכרחים לבדוק". "מה זה מוכרחים..." הפטרתי תוך החלקת צ'ייסר ערק צונן והטחתו כנגד השולחן, והנה נסמכת לצדנו עלמה חמודת סבר, חנוטה במדים מעומלנים, סינר מוקפד ופנקס דרוך בידה.

מוריי ורבותיי, מה אומר ומה אדבר, בארץ אוכלת אוכליה, למקצוע המלצר כבר מזמן לא נותר מקום בכותל המזרח. להוציא כמה פניני יוקרה וכמובן את בני דודנו שיודעים גם יודעים להאכיל, המונח מלצר בישראל 2012 הפך זה מכבר שם נרדף לסטודנט - שזה, עם כל הכבוד ויש כבוד, בספק רב קריטריון מסמיך. ולהלן אתרום קורטוב מנסיוני הדל, אקסיומה שימושית: במסעדה שבה נפגוש במלצרים אלגנטיים, מגוהצים, אדיבים, רהוטים, בקיאים וסובלניים, קיים סיכוי גבוה אף למפגש קולינרי ראוי. מילה של מוריס. ובמה דברים אמורים? לאיפה כבר הלכנו, ודאי תמהתם. כל דבר בעתו.

ראשית חכמה זום אאוט. רעננה. עיר ואם בישראל, בנויה לתלפיות, שפיות אנגלוסקסית בלב הלבנט. זאת שפתחה בית ספר אנתרופוסופי לראשי ערים, שבאו מקרוב ומרחוק לחזות בפלא ולהפנים למורת רוחם, שארנונה, כן כן, זה לא רק לקחת אלא גם להחזיר. אבל אליה וקוץ בה, יחד עם הנופים המטופחים והתרבות הקהילתית ענפה, מוטב להישיר מבט ולהגיד את האמת בשלמותה - רעננה היא ציה קולינרית. או כך לפחות סברתי.

ונחזור לפנקס הדרוך. מלצרית של ממש, כן, כזאת שכבר לא רואים במחוזותינו. את זה אפשר היה לקלוט תכף ומיד. לאחר דין ודברים שכללו שאלות ענייניות, המלצות ממוקדות ובקיאות בלתי מעורערת בחומר ולא לפני שווידאה בחינניות שאנו יודעים אלו מנות נכונּו לנו, הביאה לפתחנו בקלילות עופרית את מנות הפתיחה.

תחילה הופיעה צלחת אנטיפסטי דשנה בליווי גבינת עזים וג'בטה שזה עתה נאפתה (38). אז יגידו המלעיזים שאנטיפסטי קשה להרוס, נכון. אבל האמינו לי, גם לא קל להפכו לחוויה מטלטלת. שהרי אם נודה על האמת, מדובר בסך הכול בירקות בתנור. ברם אולם ריבוד משכר של טימין, שום מקורמל לשלמות, מלח אטלנטי, חומץ בלסמי ושמן זית בלתי שתלטן, יחד עם צלייה לשלמות, השלימו את המלאכה.

ומנגד הובא לפתחו של אחי לחם כפרי כהה, מקומח קלות וחרוך כנראה כתוצאה משילוב של תנור לבנים לוהט ונחתום מאוהב. ואיך נאמר, אין תוכו כברו. האחד נבצע אחר כבוד ובמקומו מולא בנדיבות במרק פטריות מהביל ומוקרם (33). בריא מאד זה כנראה לא, אבל מנחם מזה - אין. וקצת נחמה עוד לא הרגה אף אחד. ובכלל כמה זה מרגיש נכון, שעה שבאמת כמהים ללקק את הצלחת, גם לאכול אותה? גירוד הקרום הפנימי של הלחם הספוג בציר הפטריות הגבינתי כנגד הכף, זו פעולה שגורמת לי לקוות שהגשם לא יפסיק ושהדוקטור כן יפסיק לבלבל במוח על LDL וטופו.

עוד אנו שוקדים על מלאכת הנבירה, מובאת לפתחנו מנת ארנצ'יני. אותם כדורים סיציליאניים מתפצפצים דמויי תפוזונים, ומכאן אף שמה, המכילים נימוחות של ריזוטו, פרמזן, מוצרלה ועשבי תיבול. כל אלה משכשכים רגליים באמבט עגבנייה מוכתם בפסטו. אוברטורה איטלקית מבריקה.

והמסך עולה על מסעדה מודרנית עם טאץ' של מסורת. טרטוריִיה סיציליאנית מבריקה, אחותה השובבה של המוסד הפתח-תקוואי חביב ההייטקיסטים. לעיקריות שט לעברנו דניס טרי מאד ממולא בפסטו ופלחי לימון שלם בשמן זית אפוי בתנור לבנים, (99) ולזניית גבינות וחצילים עם רובדי טעם עמוקים (58).

אלפרדו ברעננה היא נטולת פוזות, אנשים באים לאכול ולהיות ביחד. מוסיקה מלטפת ברקע, עיצוב נקי, בר משקאות אפקטיבי ובר-מן מפנק. והשירות, הו השירות. מוקפד מאין כמותו. ולהלן דוגמא פרטית המעידה על הכלל: זוג צעיר וחביב שלא ממש גמר עד הסוף מהצלחת, מייד זכה להתייחסות מהמלצרית ששאלה לפשר ההנאה החלקית, או כך לפחות סברה. הזוג התגמגם בנימוס רענני והמלצרית מצדה לא חשבה פעמיים, אספה אחר כבוד את הצלחות החצי ריקות והציע לזוג חלופות, בלי לשאול שאלות. בארץ שבה רמיזות לא עובדות ולא אחת, גם אמירות אינן מבטיחות שירות. אירוע שכזה מזכה את אלפרדו רעננה בהרבה נקודות זכות. אנחנו, לקינוח, החלטנו ללכת על הכי סולידי שיש. קרם ברולה ואספרסו. השאלה עכשיו היא איך למען השם קמים מהכסא.

אלפרדו, כשר למהדרין, עסקיות צהרים אטרקטיביות - יש, אופציה צמחונית – יש, נגישות לנכים – יש, צליאקיסטים – תפאדלו.