Skip Navigation Linksראשי > מאמרים ראשיים > ארוחת השבוע> כתבת ביקורת על מסעדת לה רלה ג'פה ביפו

לה רלה ג'פה


מוקד הזמנת אירועים במסעדות

"כבד האווז היה כל כך טוב, שהוא פשוט נמס כששמתי אותו על הלשון ומעכתי בעדינות עם החלק העליון של חלל הפה – סה מניפיק..." עופר פרוסנר במסעדת לה רלה ג'פה, כי אין כמו יפו בלילות

נורא כיף לשבת בלה רלה ג'פה. התקרות גבוהות, והבניין ביפו, ששימש בעבר כתחנת הדיליז'נס של האזור, מסביר פנים. בוודאי, גם הנוכחות הלבבית של חני בעלת הבית, שמחייכת לכל מי שמגיע ויוצרת אתו קשר אוטומטי כמעט, רחוקה מלהזיק לתחושה הזו. נכנסתי למסעדה עם היפה, שישר אמרה לי "שששש", משל הייתי בספריה. המסעדה משרה סוג של הוד והדר על הבאים בתוכה, וגם בערב שבו יחסית לא היו הרבה אנשים, ניכר איך לכל שולחן יש את הספייס הפרטי שלו. לה רלה ג'פה בתרגום חופשי לעברית הוא "האורחן של יפו", המקום שבו באים לקשור את הסוסים (ככה שיצא להם טוב עם הדיליז'נסים), ובאמת מרגישים במסעדה כאילו השארת את הצרות שלך בחוץ, ונכנסת למקום שבו הולכים לפנק אותך.

אחרי הקוקטיילים (קיר רויאל לי, מוחיטו לה) התחלנו עם מרקים, אף על פי שעדיין לא חורף. מרק הדלעת היה טעים אמנם, אבל המנצח האמתי, וגם אחת המנות הטובות ביותר בארוחה, היה מרק העגבניות עם ירקות השורש, שאני והיפה ניהלנו קרב שקט של מצמוצי עיניים שיכריע מי יזכה לגמוע ממנו יותר. עכשיו בואו נעשה פאוזה קצרה, ונזכיר שמדובר במסעדה כשרה לחלוטין עם תעודה, והיא בשרית, ככה שלא היה באף אחת מהמנות שמץ של חמאה, שמנת או חלב. העובדה האחרונה הפכה את הטעם של מרק העגבניות לעוד יותר מפליא, והעלתה סקרנות בנוגע לקינוחים, כבר בשלב מוקדם של הארוחה.

אחרי המרקים הגיעו שלוש מנות ראשונות- קרפצ'יו שעשוי שונה מאד ממה שרגילים במסעדות אחרות, עם פרוסות עבות ומלאות נוכחות. יחד אתו היו סיגרים נהדרים במילוי פרגית, שקדים, צימוקים וקינמון, שהיו פריכים בדיוק במידה הנכונה (המידה הנכונה, אגב, היא זו שאתה יכול לחתוך עם סכין ומזלג בלי שהכול יתפרק לך), וטארט פרובנסאל ברוטב של ליקר תפוזים, שהיה כמו שאומרים בצרפת, אקסקוויזיט.

לפני שהעיקריות הגיעו, עשינו סיבוב קטן במקום, כדי לקבל את האווירה שלו. המסעדה, שעובדת כבר מ-1989, עברה לאזור הזה (הצטלבות הרחובות דרך סלמה ושדרות ירושלים) לפני 12 שנים, ואפשר רק לדמיין איזו חורבה הבית היה לפי מידת יופיו עכשיו: החצר הרחבה עם השולחנות הנעימים, שבה נמצא עוד חדר פרטי שיכול לארח עד 40 אנשים, ובתוך המסעדה מתחם נוסף בקומה העליונה, שבו אפשר לסעוד בקבוצה.

עוד לא הספקנו ללגום שתי לגימות מהיין, ונקראנו לשוב למקום כדי לטפל בעיקריות: מניפת מולארד ברוטב פלפלת וכבד אווז בצימוקים וקוניאק. שתי המנות הגיעו על מצע ירקות שורש צלויים. האווירה הרומנטית שיוותה את המנה הראשונה לדואט של טעמים, כשכדורי הפלפלת מתפצפצים בפה. כבד האווז היה כל כך טוב, שהוא פשוט נמס כששמתי אותו על הלשון ומעכתי בעדינות עם החלק העליון של חלל הפה – סה מניפיק.

ואז הגיע הרגע של הקינוחים – והיו שלושה מהם וטעימים מאוד: פרפה חלבה נהדר (אף על פי שאני לא מחובבי החלבה הגדולים, הוא היה עדין בדיוק ברמה הנכונה), פונדנט או שוקולה, שהיה לא חלבי, עם שוקולד מריר, והגיע עם כדור גלידת וניל בצד וטארט טאטן תפוחים – טארט הפוך של תפוחים מבושלים עם קרמל, שהונח גם הוא לצד גלידת וניל. הקינוחים היו נהדרים, והוכחה שאפשר להכין אותם גם בלי חלב בקר, כשבמקרה של לה רלה ג'פה משתמשים בתחליפים כמו חלב אורז וחלב סויה.

"אין כמו יפו בלילות", אומר השיר, ולי לא נותר אלא להסכים – הדרך הקצרה מהמסעדה לפלורנטין נראתה פחות תעשייתית ומוסכית ויותר נעימה עם האוכל הטעים בבטן. או רוואר לה רלה ג'פה, ואביינטו.