מעלות

"בזה אחר זה, הגיעו לשולחן חזה ברווז על ריבת פירות יבשים ותפוז מקורמל, נקניקיות מרגז עם שני סוגי חרדל דיז'ון, שווארמה עגל עם טחינה על פירה קולורבי, תבשיל כבש עם צימוקים וסילאן..." עופר פרוסנר וא"א במעלות, ירושלים

"אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה" תהילים, קכ"ו, ב

הציטוט מלמעלה, משיר המעלות, הוא תיאור די מדויק של התחושה שאתה יצאנו את מסעדת מעלות בירושלים. וכשאני כותב יצאנו, אני מתכוון אליי ולעמיתתי א', שתהיה ידועה מעתה בכינוי א"א, על שום העובדה שכשמשהו טעים לה, היא נוהגת להגיד שהוא ממש א"א.

לפני שנפתח בתיאורי האוכל (ויש הרבה ממנו, שווה לכם לנשום עמוק לפני שנצלול פנימה אל כמות המנות הבלתי נתפסת), חשוב לספר משהו על מה שקרה מסביב לארוחה וגם על האזור של רחוב המעלות בירושלים, שממנו שאבה המסעדה את שמה: הגענו, שני תל אביבים שכמותנו, מוקדם לעיר הקודש, והחלטנו להסתובב קצת בשוק מחנה יהודה כדי לפתח תיאבון.

אבל העניין היה שכשיצאנו מהשוק, הדרך למסעדה לקחה לנו עשר דקות בערך. למה זה חשוב, תשאלו? אמנם לא מדובר בכלל אצבע, אבל בדמיון הקולינרי הרעבתני שלי, ככל שהדרך בין השוק למסעדה קצרה יותר, כך אני מדמיין שהרכיבים טריים, מסעירים ונדירים יותר. בעיני רוחי אני רואה שהשף קיבל את נתח הבשר הכי טוב, את הדג הכי טעים, את הפירות והירקות הטריים והעסיסיים ביותר.

עכשיו, אני לא יכול להגיד לכם בוודאות שזה באמת ככה במעלות – אבל אני כן יכול להגיד לכם שגד יערי וישראל בכר, שני השפים שמנהלים את המסעדה, משתמשים בחומרי גלם כל כך טובים ועדינים, שאולי התיאוריה שלי נכונה.

התמזל מזלנו, והגענו לכאן ביום שני, שבו (כמו גם בחמישי) המסעדה מארחת במרפסת שלה הרכב של שישה נגנים שעושים מוזיקה א"א, שנעה בין נאמברים קלאסיים של מוזיקה פופולרית לועזית וישראלית בסגנון צ'יל אאוט-ג'אזי-פיוז'ן, כזה שעושה תיאבון. אנחנו ישבנו בפנים, בעיקר בגלל שלא ציפינו שביוני יכול להיות קר בישראל, וכדי להתחמם קצת, התחלנו את הערב עם שוט של ערק פיירוז, שהוגש עם חנקן נוזלי שנתן לו מראה של שיקוי קוסמים, וטעם מצוין.

מהרגע הזה התחילו לזרום לשולחן טאפאס בקצב שלא היה מבייש את המשחק של ברצלונה. הראשון מביניהם היה צלוחית עם פוקצ'ה ולחם אגוזים, שהגיעה עם ארבעה מאזטים – סלט חצילים עם שמן זית, סלט גזר פיקנטי, סלט כרוב סיני וטפנד זיתי קלמאטה, שהיה טעים בצורה בלתי רגילה. מיד לאחריו הוגשה לשולחן צלחת עם רוסטפיש טונה, נתח חתוך עדין שהגיע עם בלסמי, בצל ושמן זית. כותב שורות אלה לא משוגע על טונה, אבל בפעם השנייה בחייו, הוא הצטער שאין עוד מהמנה המצוינת הזו על השולחן.

"וואו, זה כל כך טעים", אמרה א"א על מרק החצילים הסמיך, שהגיע אחרי הטונה יחד עם עמיתו מרק הקישואים. ובאמת, המרק שבושל על ציר בקר, היה אחת מגולות הכותרת של הארוחה, ובעת כתיבת שורות אלה אני מקנא בה על כך שהיא זו שזכתה לסיים אותו.

זה גם היה הרגע בארוחה, שבו התחלנו לאכול את הבשר הטוב שיש למעלות להציע. בזה אחר זה, הגיעו לשולחן חזה ברווז על ריבת פירות יבשים ותפוז מקורמל, נקניקיות מרגז עם שני סוגי חרדל דיז'ון, שווארמה עגל עם טחינה על פירה קולורבי, תבשיל כבש עם צימוקים וסילאן, קציצות כרישה ובקר, רצועות אנטרקוט בגריל עם חרדל ועלי בייבי וקרפצ'יו סינטה עם שקדים וסלק. לחובב בשר כמוני, זה היה פשוט גן עדן, וכמו שכתבתי קודם, החומרים שמהם המאכלים נעשו, כמו גם הטיפול בהם, היו פשוט לעילא ולעילא.

כדי להירגע קצת מתאוות הבשרים, הגיעו לשולחן ארבעה עלי גפן ממולאים באורז, ואנחנו החלטנו להתפנק בעוד שוט של ערק פיירוז, וגם בבירה ברבר בוק, בלגית עם שיעור אלכוהול של 8.6 אחוז, שבהחלט עזרה לנו להוריד את האוכל.

זכרונם של כל האקלרים והעוגות מהשוק שאותם השאירה יתומים ולא לקחה אל לבה (ז"א בטנה), יחד עם גוש החלבה הענק שחיכה לה בתיק, יצרו מבט שובב בעיניה של א"א: "עופר – אני רוצה קינוח". הסתכלתי עליה במבט עייף (אם תספרו, תמצאו שאכלנו עד אותו רגע עשר מנות) ושאלתי בשיא הרצינות: "תגידי לי, א"א, איך זה שאת לא הר?" היא, בתגובה, הזמינה לנו לשולחן גרניטה מקמפרי אשכוליות, שהיה כל כך עדין ואפשר היה להרגיש בו את הקרום של הפרי החמוץ-מריר. היא רצתה עוד מתוק, שהגיע בדמותם של עוגת שוקולד ופרפה סניקרס, שאחריהם נשמנו כמה נשימות ארוכות.

איך מסכמים ארוחה שהיו בה כל כך הרבה מרכיבים? לא מסכמים, יוצאים להליכה קצרה בירושלים, כי אין כמו אוויר הרים טוב בשביל להוריד את האוכל. חשוב לציין שמעלות מציעה גם מנות עיקריות ומיוחדות, אבל שאנחנו יצאנו מאד מרוצים מהטאפאס, וגם שהמסעדה כשרה לחלוטין.