סיור בטרומפלדור

אורית איציק מצטרפת לסיור של העמותה לתיירות תל אביב בבית העלמין טרומפלדור: פיסת היסטוריה תל אביבית, שמשקפת את הארכיטקטורה, את התרבות ואת יחסי הכוחות בעיר. ואם אחרי זה יש לכם מקום לאוכל – קחו המלצות למסעדות בסביבה

בחמישה ביוני 2011 נערכה בבית העלמין טרומפלדור תל אביב הלווייתו של איש העסקים ואייל ההון סמי עופר. כמו חייו, גם היא לא חלפה בשלווה. את רחוב טרומפלדור הקטן פקדו לפי הערכות המשטרה יותר מ-500 אנשים, והבלוגר אלון עוזיאל שמרפסת ביתו משקיפה לעבר בית העלמין מצא לנכון להשמיע בעוצמה בשעת ההלוויה את השיר The Day that Thatcher Dies, ולסכם בפוסט שפרסם באותו היום: "זה כיף שאנשים כאלו מתים – אפילו שהם לא נעלמים אלא רק מתחלפים".

את בית העלמין טרומפלדור החליט המוסד לביטוח לאומי לסגור כבר לפני כעשרים שנים, כפי שעושים לבתי עלמין ותיקים שממוקמים במרכזי ערים שבינתיים התרחבו. בכל זאת, בשנת 2000 סמי עופר רכש במקום חלקה כפולה לו ולרעייתו תמורת 200,000 שקלים, מה שמוכיח שכסף יכול לקנות מקום בכל מקום.

איציק דרור שמוביל את סיור העמותה לתיירות תל אביב עוצר ליד קברה של שושנה דמארי. בניגוד לעופר, דמארי לא תרמה מאות מיליוני שקלים למרכז הלב איכילוב, היא רק הייתה מלכת הזמר העברי. כשהיא מתה בשנת 2006 עם קצת פחות מעות בכיסה, הייתה זו התושייה של המוסיקאי עידן רייכל שקנתה לה כאן חלקת קבר באמצעות מסע תרומות מפרך. אולי נמצא מעט צדק פואטי במצבה הצבעונית ועטורת הפרחים שלה, שעומדת בניגוד מוחלט לבלוק האבן הקודר מעל קברו של עופר.

בשנת 2009, כשתל אביב חגגה את חגיגות המאה להיווסדה כאישה לא צעירה שעדיין מתעקשת שיחגגו לה יום הולדת, החליטה עריית תל אביב לשקם ולשמר את בית העלמין, בשיתוף עם חברה קדישא תל אביב והמחלקה לשימור של משרד הביטחון. זהו פרויקט לא קטן ולא פשוט, שאינו חף מהחלטות פוליטיות ובירוקרטיות. כך או כך כדאי שיתקדם במהירות, לפני שהמונומנטים ההיסטוריים ששוכנים כאן יתפוררו לגמרי.

מעבר לעובדה שטמונים כאן כמה אנשים שבטח לא יהיה אכפת לכם לאכול אתם ארוחת ערב כמו חיים נחמן ביאליק, מנחם שינקין, אירה יאן ונחום גוטמן, המצבות בבית העלמין טרומפלדור משקפות את היסטוריית הארכיטקטורה של העיר – החל מהתקופה היפואית-טורקית של סוף המאה ה-19, אז נבנו כאן הבתים הראשונים, דרך שנות העשרים של המאה העשרים, שהתאפיינו בסגנון אקלקטי, שנות השלושים על הסגנון הבינלאומי שקוראים לו בטעות באוהאוס, ועד אמצע שנות החמישים שהביאו אתן את סגנון השיכונים.

אמנם בחלק מהמקרים ניסיונות השיקום הרשמי של בית העלמין מצליחים לשקף את רוח התקופה באופן נאמן למקור ככל הניתן, אך במקרים אחרים ניתן להבחין בקברים ששיפצו משפחות המתים ללא רחם, מבלי להתחשב בסביבתם, והפכו את הממצא ההיסטורי לקבר מודרני, מהסוג המוכר מבתי העלמין הפעילים גם היום. סימן נוסף, מעט משעשע, לתהליך השיפוץ שבית הקברות עובר, הוא הדק האופנתי מנמל תל אביב שחדר גם לכאן.

סמי עופר כמובן לא המציא את השיטה. כמו היום, גם קברים היסטוריים יכולים להעיד מי היה עשיר במותו ומי היה מפשוטי העם. בין העשירים נמצאים כמובן הקברים של שמעון (ורחל) רוקח ושל אהרון (ושרה) שלוש, שנקברו כאן הרבה לפני עופר. כמוהו, גם הם לא תמיד פעלו ממניעים אלטרואיסטיים בלבד, ובחייהם לחמו מלחמות על דומיננטיות בפוליטיקה התל אביבית. ממצא היסטורי מעניין אך לא מפתיע נוסף הוא גודל מצבות הנשים לעומת מצבות הגברים - נחשו למי יש גדול יותר.

במהלך הסיור בפיסת ההיסטוריה והתרבות הזו נשאלת השאלה מיהו בעצם מייסד העיר – האם זהו הרוכש של האדמה? מי שבונה עליה? אולי הכוח הוא אצל האנשים, דייריה? תקופת המייסדים כבר חלפה, והדי המסיבה שערכו כאן על קברם של בעלי הכסף, שהם חזקים בהרבה מעוצמת המוסיקה שהושמעה בה, עדיין אינם מציינים את אקורד הסיום של המהפכה שתעביר את הכוח לידי התושבים. בכל זאת, הם בהחלט נושכים בדומיננטיות של בעלי הממון.

ואם הסיור בבית הקברות מעורר בכם תיאבון, הנה שתי מסעדות שתמצאו בסביבה. בית תאילנדי שברחוב בוגרשוב 8 פינת בן יהודה שנוסדה בשנת 1996 היא ותיקה כמעט כמו בית העלמין טרומפלדור, אם סופרים לפי שנות מסעדות. בכל השנים האלו היא מציעה מטבח תאילנדי אותנטי: תבשילי קדירה על בסיס חלב קוקוס שנסחט במקום, סלט מפפאיות ירוקות אורגניות ועוד הרבה טעמים. להבדיל אלף הבדלות, אבל רק מעבר לפינת הרחובות, תמצאו את מקסיקנה בבוגרשוב 7 פינת בן יהודה. הפעם האוכל הוא כמובן מקסיקני ואמריקני (טקס-מקס), ויש כאן הכול: טורטיות, גוואקמולה, פריחולס, סלסות וכל האינצ'ילדה.