"אילן שנהב, מי שהקים את בית הספר הראשון ואת האיגוד הישראלי לקפה, וכמובן את רשת אילנ'ס הנושאת את שמו. המיזם האחרון שלו הוא 'חותם הקפה' ברמת השרון..." שפרה צח, ערב נוסטלגיה סביב תרבות ישראלית ובתי קפה
בתי קפה, כך מספרים לנו בנוסטלגיה, פרחו כאן כבר משנות העשרים. מאז נוף בתי הקפה לבש ופשט צורה. היושבים המפורסמים של אז הפכו זה מכבר לשמות של רחובות, הסגנון השתנה מקצה לקצה. ובכל זאת דבר אחד נשאר – בית הקפה כמקום מפגש חמים ובלתי אמצעי.
בפרק העכשווי של ה"קפאולוגיה" הישראלית יש מקום נכבד למומחה אחד, אילן שנהב, מי שהקים את בית הספר הראשון ואת האיגוד הישראלי לקפה, וכמובן את רשת אילנ'ס הנושאת את שמו. המיזם האחרון שלו הוא "חותם הקפה" ברמת השרון, שפועל תחת שני כובעים. האחד הוא מכירת מוצרי קפה, קורסים וסדנאות, והשני הוא בר קפה קטן וסימפטי, אפוף ניחוחות של קפה קלוי, באווירה שכונתית. המקום מציע משקאות חמים וקרים על בסיס תערובת "בליסימו" בטעם איטלקי מסורתי, מבחר חביב של בירות בינלאומיות וכמה סוגי מתוק ומלוח, שיהיה מה לאכול על יד. בנוסף, כחלק מקידום הקונספט של קפה כתרבות, מתארחים כאן אחת לשבועיים מופעים מוזיקליים שמנעימים את זמנם של האורחים.
לרונית ולי זה בדיוק מתאים, בעיקר כשהתכנית מבטיחה "ערב לא מכופתר עם שירים, סיפורים ואהבה מבתי קפה". אנחנו ממהרות לתפוס שולחן לפני שהמקום הקטן יתמלא לגמרי, מצטיידות בפילזנר בשבילי ובבירת דובדבנים בלגית מתקתקה בשבילה, וחוזרות אחורה בזמן. ההופעה לוקחת אותנו אל בתי הקפה של תל אביב הקטנה - רצקי, כסית, אררט ושלג הלבנון, שם ישבו הסלבס של אז: אלתרמן, ביאליק, פן, שלונסקי, יעקב אורלנד ומרדכי זעירא, לאה גולדברג ועוד יוצרים, שחקנים ואנשי רוח. בין הסיפורים משובצים שירי המשוררים: הכניסיני תחת כנפך, תכול המטפחת, שני שושנים, משירי ארץ אהבתי, שיר ערש ועוד ועוד מוכרים ואהובים, כשהקהל מצטרף בחום אל השלישייה המופיעה.
לא נשכחים גם בתי הקפה של ירושלים – טעמון, חרמון ואררט, וכאן כמובן מתבקש השיר "בכל זאת יש בה משהו", המתריס: "אומרים אנשי ירושלים כן, תל אביב זה סתם גלגל, אין פרופסורים בה כזית ונביאים אין בה בכלל" ומסכם – "לא כלום אבל... בכל זאת יש בה משהו, כן משהו בה יש!" ההופעה מתקדמת אל קליפורניה ואל ימי רוול העליזים עם היפים והיפות, להם מוקדש כמובן השיר "מר נרקיס" של נעמי שמר. יחד עם תיאורו של מר נרקיס הרווק הידוע, מגיעים אל שולחננו מאפה גבינות חמים וכריך לחם כפרי עם הרינג, שהולכים לנו יופי עם הבירה והאווירה.
בהדרגה הופכים השירים למשתפכים יותר, עם "פנס בודד", "אהבה בת עשרים" ו"לאורך השדרה שאין בה איש". וכשמגיע "אני גיטרה" החותם את הערב, אנחנו חותמות עם "אפוגטו", קינוח איטלקי שפירושו "טבוע" וזה בדיוק מה שהוא – גלידת וניל שעליה יצוק אספרסו משובח, טעים ונעים כמו הערב כולו.
