ההפתעות הקטנות בחייו של עומר גנור, מצוות ההדרכה של בית הספר לברמנים זמן אמיתי, לנצח יהיו קשורות באלכוהול. הפעם הוא מופתע משתי מזקקות סקוטיות שאנחנו פחות מכירים ממדף האלכוהול בברים הרגילים. והרי לכם ויסקי
לפעמים החיים מזמנים לנו הפתעות קטנות ונעימות, ובתחום שלי הן לשמחתי קשורות באלכוהול. נכון, לפחות פעמיים בחודש אני טועם לפחות משקה חדש אחד שמעלה אצלי חיוך קטן, ובקורסי הברמנים של זמן אמיתי אנחנו טועמים מגוון רחב של מותגי ויסקי, אבל לפני כמה שבועות, שתי מזקקות סקוטיות שבקושי הכרתי עשו לי את הפתעת השנה.
טומינטול
טומינטול היא מזקקה שקרויה על שם הכפר הקטן שבו היא שוכנת בדרום אזור הספייסייד בעמק ליווט בסקוטלנד, שם נמצאות כמה מזקקות נוספות – גלנליווט הידועה, קראגנמור, טאמנבולין ועוד. זוהי מזקקה חדשה באופן יחסי (1960), קטנה באופן יחסי (ארבעה דודי זיקוק) והיא מייצרת כמה "ביטויים" שונים – מה שאומר שניתן לקנות כמה בקבוקים של טומינטול, שלי היה הכבוד לטעום שלושה מהם. הכפר יושב במקום גבוה באופן יחסי מעל פני הים (המזקקה טוענת שהיא הגבוהה ביותר בספייסייד עם כ-350 מטר מעל פני הים), ולמה זה משנה? כי ככל שהטמפרטורה גבוהה יותר, כך תהליך היישון מואץ. אם מדובר במקום גבוה בסביבה קרה, הוויסקי מתיישן לאט יותר, עם קצת פחות אידוי, ובשורה התחתונה – ציפיתי לוויסקי מאד עדין ופירותי. הטומינטול הראשון שטעמתי, טומינטול 10 המכיל 40% אלכוהול, הוא בדיוק זה. עדין, פירותי, בעל צבע בהיר מאד, אחד הסינגל מאלטים העדינים ביותר שיצא לי לטעום. עדין, אבל לא חסר אופי. יחסית לגילו הוא מאד מאוזן ובסך הכול חיבבתי אותו אף על פי שלרוב איני מתחבר לוויסקי מהאזור.
טעמתי גם טומינטול בן 12 שנים, שמכיל 40% אלכוהול, הפעם אחד שעבר פיניש בחביות שרי מסוג אולורוסו. משמעות הפיניש היא שהוויסקי שהה רוב תקופת היישון בחביות מסוימות (לרוב חביות מתעשיית הברבן האמריקאית) ולסיום עבר לחביות מסוג אחר – במקרה הזה של שרי, שנותן לוויסקי צבע אדמדם ומעט מתיקות. אף על פי שאני פחות מתחבר לפיניש בשרי, עדיין חיבבתי אותו מסיבה פשוטה – איזון. זו הפעם השנייה שהמילה הזו עולה, והפעם ביתר חשיבות. לפעמים פיניש שרי הוא תוקפני ומתוק מדי, והוויסקי נותן לשותה תחושת התחנפות, מן ניסיון להתחבב מיד בטעימה הראשונה. במקרה זה, הטומינטול 12 אולורוסו פיניש אינו מאבד את האופי המקורי שלו, ולא נותן לשרי להשתלט. הפיניש המדויק מלמד שהוויסקי לא נשאר אותו בחבית יום אחד יותר מדי.
גלנקדאם
מזקקת גלנקדאם יושבת בכפר קטן באזור ההיילנדס המזרחי בשם ברכין. היא הוקמה בשנת 1824, שנה חשובה מאוד בתעשיית הוויסקי הסקוטי. הוויסקי פרחוני, דבשי ומתוק, אבל לא כמו בספייסייד. זוהי מתיקות אחרת, מורכבת יותר, סמיכה ולא קלילה.
מחקר קצר על המזקקה גילה לי ששני דודי הזיקוק שלה (רק שניים!) אינם רגילים. הצוואר שלהם משופע כלפי מעלה וכמו בטומינטול ציפיתי לוויסקי עדין. אבל איזו הפתעה ציפתה לי. הגלנקדאם 10 שאותו טעמנו בהתחלה, 46% אלכוהול, היה היילנדס קלאסי והרגיש בוגר מגילו גם על הלשון וגם בגרון. הוא דבשי בעל טעם מעט עשבוני-מתובל, שהפתיע אותי לטובה, ואחוז האלכוהול הגבוה רק הפך את החוויה לטובה יותר. מיד אחריו עברתי לגלנקדאם 12, שגם הוא עבר פיניש, הפעם בחביות שיושן בהן פורט. הצבע שלו לבדו גרם לי להתפעם - אדום סמיך בעל ניחוח מתוק משגע, ועדיין - 46% אלכוהול. בהחלט אחד ממשקאות הוויסקי הטובים ביותר שטעמתי בשנה האחרונה. בקטגוריית הוויסקי שעבר פיניש, אני די משוכנע שהוא כרגע יושב אצלי במקום הראשון. המתיקות על קצה הלשון מהפורט, וההמשך עם האופי של ההיילנדס, כל אלו עם גוף מלא הנובעים מאחוז האלכוהול, כבר אמרתי שהתפעמתי?
ובחזרה לטומינטול. ניסיתי גם טומינטול ללא ציון גיל, ששמו רומז על אופיו – פיטי טאנג. פיט, או בעברית כבול, הוא חומר הבערה שנותן לוויסקי המעושן את טעמו. רוב הוויסקי המעושן והכבולי מגיע ממזקקות היושבות באיים הסובבים את סקוטלנד – איילה, סקאי ועוד. מעט הוויסקי הכבולי שטעמתי מהספייסייד תמיד הרגיש לי מעט אנמי, כאילו הוא מנסה להיות משהו שהוא לא. מה אומר ומה אגיד – הפיטי טאנג הזה יודע בדיוק מה הוא – וויסקי כבולי מעולה, מלא אופי ואיזון. גם הוא, כמו הטומינטולים הקודמים, מכיל 40% אלכוהול ויש בו שילוב מעניין של כבול מחד וקלילות מאידך. זו ללא ספק ההפתעה הגדולה ביותר והאהובה עליי מכול.
אני לא יודע אם תראו את הבקבוקים הללו על הדיספליי בברים, אך בחנויות אלכוהול מובחרות ניתן להשיג אותם. אני בכל אופן קיבלתי עוד הוכחה מאלפת לכך שמה שהכי נמכר אינו תמיד הכי טוב, ושדווקא הדברים הקטנים והאיזוטריים יכולים להיות מפתיעים ביותר. וגם קיבלתי הוכחה נוספת לכך שהעבודה שלי לא רעה.
הכותב אינו מועסק על ידי אחת המזקקות שצוינו לעיל או על ידי היבואן אגת-ד. אין לראות בדברים יותר מכתיבה חווייתית.
