דלאל

"אנחנו אוהבים את הגישה היהודית שלוקחת דברים 'פשוטים' (יין, חלה, יחסים בין גבר לאישה) – ועושה להם קידוש... וזה בדיוק מה שעושים בדלאל לשווארמה" מיה ואדם בר מתרגשים מתפריט הקיץ של דלאל בנווה צדק, תל אביב

כשגלשנו במורד רחוב שבזי, בדרכנו לדלאל, נזכרתי בבית הקפה הראשון שנפתח ברחוב, אי שם בתחילת שנות ה-90. בשנים ההן יכולת לשכור דירה קטנה בנווה צדק, בשכר דירה של 200 דולר לחודש, ובית הקפה ההוא היה שוס אמיתי, למרות (ואולי בגלל) החובבנות החביבה של צוות הקיבוצניקים שהפעיל אותו. נזכרתי באותו בית-קפה חלוצי, כי פתאום הבנתי כמה קשה היום לבית קפה/בר/מסעדה לבלוט, או סתם לגלות ייחוד בינות לשפע הזה של מוסדות בילוי שתייה ואוכל (ולא בהכרח בסדר הזה) שנושקים זה לזה בנווה צדק של היום. כולם מעוצבים למשעי, כולם משדרים תחכום מודע לעצמו, והאמת – כולם מסקרנים, מזמינים ומפתים. עד שהגענו לדלאל (שנמצאת במורד הרחוב, סמוך למתחם סוזן דלאל) הבנו שמה שעושה לנו את זה אלו הם אותם מקומות שעושים כבוד לנווה צדק שלפעם. אלו שלא מנסים למכור את עצמם כסניפים מקומיים של מוסדות ברלינאים או ניו-יורקים.

דלאל נותנת לאורחיו את ההרגשה כאילו היה שם תמיד. הפטיו, החלונות המקושתים, תריסי העץ, הסורגים והמטפסים המשתרגים בהם, גורמים לך להרגיש את הוייב ואת הקצב של השכונה ההיסטורית. מתוך מגוון צורות הישיבה ותתי-המתחמים בחרנו בפטיו הציורי, שמשקיף לבר משקאות ארוך. הגענו בערב יום א', יום רגוע יחסית, אבל התרשמנו שהנינוחות ומאור הפנים של הצוות יתמודדו יפה גם עם העומס של ימי סוף השבוע.

מה גילינו בתפריטים? השף גולן גורפינקל (לשעבר מנטה ריי) רקח תפריט ים תיכוני, משופע בחומרי גלם מקומיים (נוכחות חזקה של עגבניות לנגזרותיהן השונות, חצילים, כבש, רשאד, טחינה), משולבים ביציאות אקזוטיות מהמעגלים הרחבים יותר של אזור הים התיכון (פורצ'יני, איולי, פריקה, זעפרן, קשקבל). התוצאה היא תפריט מסעיר שדרש משני גרגרנים שכמונו עיון מעמיק שהתחלף במשא ומתן קשוח, עד שהגענו לעמק שווה שיהיה בו מקום לאהבות המשותפות שלנו כמו גם לגחמות הייחודיות של כל אחד.

כדי לחגוג את סיומו של המשא ומתן, הזמנו בקבוק ירדן סירה 2007, יין בעל גוף כבד וטעמים עמוקים ועשירים כמו שאנו אוהבים. גם הבחירה מתפריט היינות של דלאל, אגב, לא קלה. הוא משקף יפה את התפיסה שמאפיינת את תפריט האוכל – ייצוג נכבד ליינות הישראליים (יקבי בוטיק והיקבים הגדולים), ויציאות נבחרות של יקבים מאיטליה, צרפת וספרד. רמות המחיר מתחילות ב-110 ₪ צנועים, ומגיעות עד 2,000 ₪, למבעבעים המובחרים.

פתחנו במנה שהומלצה לנו כמנת חובה (ויש לומר שמערכת היחסים שפיתחנו עם גיא, המלצר החביב שלנו, לימדה אותנו לסמוך על ההמלצות שלו) - ארטישוקים צלויים בוויניגרט, זרעי עגבניות וצ'ימיצ'ורי. רבעי הארטישוקים (וגם העגבניות המלוות אותן) הגיעו כשהם מעלים ניחוח מגרה מצריבה על הגריל, ונגיעות תיבול (הוויניגרט, הצ'ימיצ'ורי, הפרמזן) פלרטטו אתם והוציאו מהם את המיטב. מנת פתיחה מסעירה לא פחות הייתה הברוסקטה אנשובי עגבניות, פלפל קלוי, חציל שרוף וטאפנד. כאן הבסיס הוא חומרי גלם עזי טעם ונפלאים, שמשתלבים זה בזה באופן מושלם. האנשובי הוא מליח ל"מיטיבי לסת" ויש לו (משום מה) קבוצה גדולה של שונאים ונמנעים, אבל לפחות לאמיצים ביניהם הייתי ממליץ לתת לו צ'אנס, והברוסקטה של דלאל היא המקום שבו הייתי ממליץ להם להתחיל.

לעיקריות בחרנו בלינגוויני פירות ים בציר עגבניות, קרם סרטנים וקשקבל תורכי, ובשווארמת טלה. הלינגוויני היה עשיר במגוון פירות ים (קלמרי, שרימפס, מולים ובשר סרטנים, שנהנינו לטבול בציר העגבניות החריף. שווארמת הטלה הייתה כבר הברקה של ממש. בכלל, אנחנו אוהבים את הגישה היהודית שלוקחת דברים "פשוטים" (יין, חלה, יחסים בין גבר לאישה) – ועושה להם קידוש, מעלה אותם מדרגת היום-יום למשהו נשגב ומיוחד. וזה בדיוק מה שעושים בדלאל לשווארמה – תשכחו מנציבי בשר ההודו הדלוחים במזללות הרחוב. בדלאל לקחו שוק טלה, השרו אותה במרינדה, ואחרי שנצלתה בתנור פרסו ממנה נתחים דקים, בעלי טעם נפלא. לצדה נחה מחית שעועית לבנה (בסגנון יווני) עגבניות, בצל סגול וכוסברה. חגיגה!

אחרי ההצלחות הנ"ל החלטנו לחרוג מההקצבה שהקצנו לעצמנו ובמקום לחלוק קינוח אחד, בחרנו בשניים: סורבה יוגורט זאהר - קציפה של גבינת עיזים, טחינה, שערות קדאיף וחלבה, קינוח שהוכיח לנו שעם מתיקות מעודנת אפשר לייצר קינוח מרתק ומגוון בטעמיו. והשני - תות שדה מרנג פריך וקרם וניל, קומפוט פירות יער, בזיליקום וגלידת בלסמי – שמהווה גרסה "דלאלית" מוצלחת לפבלובה, עם נוכחות חזקה ונהדרת של פירות יער.

בעיניים מזוגגות נפרדנו מגיא המלצר, ושמנו פעמינו הביתה, בידיעה שיש לנו מקום לחזור אליו, לעוד הרבה הרפתקאות מסעירות.