בליס

"הייתכן שנמצא בר צפוני שבו מבלים אנשים בגילאי השלושים, מבלי שיהיה עמוס חיילים נוטפי הורמונים?..." עיינה גל מבקרת בבר-מסעדה בליס שבקיבוץ בית אלפא. תוך שתיית כוס קאווה שדובדבן בתחתיתה, היא בוחנת את הקהל: לטעמה

שתי נשים צעירות, האחת אימא והשנייה בדרך, מחליטות בערב שישי לוותר על ארוחה אצל ההורים. הן מתלבשות יפה ויוצאות לבר שעליו שמעו זה מכבר – בליס בקיבוץ בית אלפא. בערבים, מספרים, הוא תוסס והומה מצעירי האזור, ואף על פי שאין להן עניין מיוחד במינגלינג, הן רוצות לצאת להתרענן קצת מהבעלים, לקשקש ולראות אנשים. בליס, הן מקוות, ישתף אתן פעולה.

הכניסה לבר-מסעדה בליס אינה מחייבת כניסה לתוך הקיבוץ, ואנחנו חונות ממש ליד השער. בעלי המקום, קיבוצניקים צעירים ונמרצים, העניקו לבליס מראה מכובד ויפה, והוא כלל לא מזכיר ברי- קיבוץ מוזנחים כמו פעם. להיפך: בליס הוא בר-מסעדה אלגנטי ומתוקתק, עם כורסאות עור ואור מעומעם. סביב השולחנות עוד מסיימות משפחות לאכול את ארוחת יום שישי, ואנחנו יודעות שתוך כמה שעות ישנה המקום לחלוטין את פניו, ויהפוך ממסעדה מהוגנת לאולם בילויים לילי סוער.

אבל לפני זה, אנחנו מנסות את האוכל. זהו הרי לא רק בר אלא גם מסעדה המציעה תפריט בשרים ומנות ראשונות. אנחנו פותחות את הערב עם שתי כוסות קאווה רוזה מבעבעת, שבתחתיתן נח לו דובדבן אדום. עם השתייה אנחנו מנשנשות כנפיים הפוכות – מנה ראשונה חביבה הכוללת עוף מצופה בפירורי לחם, ומוגשת עם שלושה רטבים: רוטב שזיפים ולימון (הטעים ביותר), טריאקי וצ'ילי מתוק. אנחנו מנסות מנה ראשונה נוספת: גלילות סינטה מטוגנות, מגולגלות וממולאות בבצל ירוק ובבטטה ועטופות בפירורי לחם. גם כאן אנחנו דבקות ברוטב השזיפים, ומשתדלות לא לסיים את המנה כדי להשאיר מקום לעיקריות.

הערב כבר מקבל גוון מאוחר, והבר של בליס מתחיל להתמלא. אפשר להבחין בכך שהבליינים הצעירים שמתאספים כאן הם מקומיים, ואנחנו אפילו מזהות כמה פרצופים. המוזיקה טובה, האווירה חמה, אפשר אפילו לקום ולרקוד. כשהמנות העיקריות מגיעות, אנחנו כמעט לא מרגישות שכבר מאוחר.

אז אנחנו טועמות קציצות טלה ביתיות וטובלות אותן בטחינה נהדרת, וגם את האנטרקוט, גאוות בליס. המנות העיקריות טובות, ואנחנו מתרגשות במיוחד מתוספת התפוח האדמה האפוי, שכמותה לא מוצאים היום בכל מקום. כן, בליס משמר טעמים של פעם ועדיין ממשיך להתעדכן, ואנחנו בהחלט אוהבות את הסגנון. אף על פי ששתינו כבר סימנו וי על העשור השלישי של חיינו, בליס לא מרגיש לנו צעיר: האנשים סביבנו הם בני גילנו, המוזיקה לרוחנו והאווירה לא צעירה מדי. הייתכן שנמצא בר צפוני שבו מבלים אנשים בגילאי השלושים, מבלי שיהיה עמוס חיילים נוטפי הורמונים?

כוס קאווה שנייה גורמת לנו להתנועע בכיסאות ואפילו כמעט להצטרף למפזזים. ובכל זאת, מתי שהוא האימא מבחינה בשעה, וממלמלת משהו על התינוק שהשאירה בבית עם אביו. מבושמות מהאווירה ושמחות לגלות פנינה מקומית שכיף לברוח אליה בלילות, אנחנו יוצאות מבליס ומבטיחות שבפעם הבאה נחזור עם הבנים. כי גם להם מותר לוותר לפעמים על ארוחת שישי ולצאת לבלות קצת בברים.