מקסיקנה

"כבר בכניסה אליה אנחנו מקבלים הבזקים חמים של צבעים כתומים וצהובים, צלילי מוזיקה ספרדית שמחה וריחות של מטבח עם הרבה צ'ילי..." אפרת רוזנטל מקבלת מנה הגונה של מקסיקו במסעדת מקסיקנה, בוגרשוב-בן יהודה תל אביב

שישי בערב, ואנחנו מחליטים לא להתפתות לדגים המרוקאיים ולחלה הטרייה, גם לא לאנטרקוט השגרתי. הפעם אנחנו הולכים על מסעדה מקסיקנית. הרומן שלנו עם מקסיקו נקטע באיבו כשחזרנו מטיול בגואטמלה ומקסיקו, ומאז צצים אצלנו מדי פעם שברי הזיכרונות והגעגועים לצבעים העזים, לריחות ולטעמים המקסיקניים. איפה עוד יצא לכם לאכול טוסט כשאתם מצטופפים עם עוד מאה מקסיקנים חבושי סומבררו אדומים?

מסעדת מקסיקנה, בפינת הרחובות בוגרשוב-בן יהודה בתל אביב, מחזירה אלינו זיכרונות ממקסיקו האבודה. כבר בכניסה אליה אנחנו מקבלים הבזקים חמים של צבעים כתומים וצהובים, צלילי מוזיקה ספרדית שמחה וריחות של מטבח עם הרבה צ'ילי. מבטים חטופים לשולחנות של מקסיקנה חושפים טורטיות מגולגלות וצבעוניות. אנחנו מתיישבים על הבר בלי לבזבז זמן ומזמינים, לא לפני שאנחנו מוודאים עם המלצר שמידת הפיקנטיות המקסיקנית תתאים לחיך של שני ישראלים שלא יודעים לאכול אוכל חריף.

שתי המנות הראשונות שאנחנו בוחרים מהתפריט של מקסיקנה נשמעות מפתות: מוצ'אצ'וס- חטיפי נאצ'וס מקמח לבן ותירס, סלסת עגבניות ושעועית שחורה מוקרמים עם גבינת מוצרלה, ופלאוטס- טורטיות מגולגלות מקמח לבן ממולאות בשום ובגבינת מוצרלה עם סלסה בלנקה בצד. עד שהמנות מגיעות אנחנו מתפנקים עם מרגריטה קפואה בטעם פסיפלורה וליצ'י ובבירה המקסיקנית "נגרה מודלו".

אנחנו מתחילים עם המוצ'אצ'וס כי זו המנה שהכי צבטה לנו את הלב. במקסיקו, כל ארוחה במסעדה נפתחת בחטיפי הנאצ'וס האלה. החטיפים פריכים ומתפצפצים בפה, טובעים בתוך סלסת עגבניות ופריחולס (שעועית שחורה). מיזוג הטעמים משיג הרמוניה קולינרית בלתי מוסברת, אנחנו טובלים את החטיפים בסלסה בלנקה ומתחננים שהמנה לא תגמר. מנת הפלאוטס לא נופלת ממנת המוצ'אצ'וס. הטורטיות רכות ופריכות בקצוות, ספוגות ניחוח שום וארומת מוצרלה. וכל הכיף זה לנגב אתן את הסלסות.

המנות הראשונות והגדולות של מקסיקנה משאירות אותנו שלווים ורגועים. זה זמן טוב לשתוק, לדבר על הטיול הבא, להקשיב למוזיקה ולרצות להזמין כבר עיקריות. הפעם אנחנו הולכים על בשר. אני מזמינה אינצ'ילדה קון קרנה, כי המלצרית של מקסיקנה אומרת לי שאין סיכוי שלא אתאהב במנה. בן זוגי מזמין פהיטה קון פויו, והיא נוחתת ראשונה. פהיטה היא מנת רצועות עוף מוקפצות עם פלפלים צבעוניים, בצל ואורז מקסיקני. לצדה מגיעות טורטיות טריות, אבל מה שהופך את המנה למיוחדת הוא הרטבים המקסיקניים הסודיים. מתברר שבפהיטה שלנו יש מולה - רוטב מקסיקני על בסיס תבלינים, צ'ילי וקצת שוקולד להפתעה. העוף רך ומתובל היטב, טעמו מדויק.

הטורטיות רק מעצימות את החוויה. אנחנו יושבים ומגלגלים ביחד את המנות שלנו, כל אחד מוסיף מעט סלסה על הטורטייה הפרטית שלו. אבל האינצ'ילדה קון קרנה היא גולת הכותרת. היא כל כך צבעונית, עזת טעמים ומקסיקנית, שאני מנסה לסחוט מתכון, כנועה בהבנה שכל עוד לא זורם דם מקסיקני בעורקיי, הסיכוי שאצליח לשחזר את הטעם שואף לאפס. האינצ'ילדה היא תבשיל בשר בקר ומוצרלה ספוג בחלב קוקוס וברוטב מולה ומקושט בשבבי בוטנים ובצל ירוק. הטעם סוחף למחוזות רחוקים, והמנה פשוט טעימה - מצד אחד מתקתקה ומצד שני פיקנטית. אנחנו מחסלים את שתי המנות, את הטורטיות, את הסלסות ואפילו את סלט הגינה המעולה. הצלחות שלנו מסגירות געגועים למקסיקו.

את הטעם המקסיקני בפה אנחנו מחליפים בטעם המתוק של קוביית הרוזמרי: קרם שוקולד בלגי מזוקק על בסיס נוגט קראנצ'י בזיגוג גנאש שוקולד חלב. למרות המחיר הנמוך של הקינוח (19 ₪), אנחנו מופתעים לקבל קינוח מנצח, שוקולדי, איכותי וגדול במיוחד. זה בהחלט היה סיום מנצח לארוחה טעימה וכיפית. כי לפעמים כדאי להשתחרר ולהתמסר לאיזה בוריטו מקסיקני. מי שרוצה להרחיק לכת מוזמן להשתתף בתחרויות המופרעות הנערכות במסעדת מקסיקנה. בעוד שעתיים הוא יתפוס אותי על חם, משוטטת בסתר באתר כרטיסי טיסה.