שילה

"'אנחנו אוהבים לחרוך פירות-ים רגילים (וגם קצת פחות רגילים), לתבל אותם בעדינות אבל ביצירתיות, ולשלב בהם רכיבים מפתיעים ואיכותיים'..." מיה ואדם בר מגלים מחוזות חדשים – מסעדת שילה בצפון בן יהודה, תל אביב

המפגש שלנו עם שילה התחיל, לא תאמינו, מתמונת פרסומת. על גבי שערו האחורי של מקומון תל אביבי נפוץ הופיע צילום על נייר כרומו, שגרם לעיניי הדוויות לרייר כמתבגר על נערת אמצע. בלי טקסט (ואולי היה שם טקסט, אבל מי שם לב אליו בכלל?) כיכב בתמונה סלק ממולא בטרטר דג ים, עם שמן פיסטוק ונענע (טוב, אולי היה טקסט). באותו רגע נפלה ההחלטה לאן הולכים הערב. בדיעבד אפשר לומר, שהעובדה שלא הכרנו את שילה למרות חמש שנות קיומה, היא סוג של מסתורין אורבני-קיומי, או תוצאה של קרתנות שאנו לוקים בה, מהזן הנחות ביותר, שכן כל מה שמרוחק למעלה מעשר דקות רכיבת אופניים משדרות רוטשילד, הוא עבורנו טרה אינקוגניטה.

אז הפלגנו לבן יהודה פינת וילנה, כדי לגלות את שילה - מסעדה הומה, שוקקת חיים ושמחה, שלא היה לנו שמצוץ של מושג קלוש על עצם קיומה. בלסתות שמוטות נכנסנו פנימה, והתאוששנו רק אחרי קבלת פנים חייכנית ומסבירת פנים של המלצרית שלנו, שערפילי היין השכיחו מאתנו את שמה, אבל לא את מאור פניה ואת טיב המלצותיה.

חברי הטוב א' יכול לקחת תפריט כמו זה של שילה אתו למיטה כחומר קריאה לפני השינה. זו דרכו להבטיח לעצמו שינה נעימה וחלומות מתוקים. קשה לאפיין את התפריט של שילה במשפט מחוזי בודד, אבל אנסה: "אנחנו אוהבים לחרוך פירות-ים רגילים (וגם קצת פחות רגילים), לתבל אותם בעדינות אבל ביצירתיות, ולשלב בהם רכיבים מפתיעים ואיכותיים". רוצים דוגמאות? בבקשה!
"סלט תמנונים, שעועית ירוקה, שמן אגוזים ורשאד"; "קוקי סן ז'אק ברוטב חמאה ופורצ'יני". אם גם אצלכם תיאורים כאלו מעוררים סערת רגשות וגירוי עז של בלוטות החשק – אין צורך להמשיך ולקרוא את הטור. נא סגרו את המחשב, ורוצו למסעדת שילה. הכול שם, וזה אמיתי. אבל אם אתם חיים בחו"ל / כלואים במאסר ממושך / מנועי יציאה מהבית – אנא המשיכו לקרוא, ואנסה להיות מסודר מכאן ואילך.

התחלנו את החגיגה שלנו במסעדת שילה עם פוקאצ'ה חמה וריחנית, שהגיעה עם סלסת עגבניות, קרם שעועית לבנה ושמן זית וסלט כרוב וגזר. כולם חביבים כשלעצמם, אבל הרגשנו כמו ילדים שהגיעו למסעדה ידידותית לילדים, שם מבדרים אותם בדפי צביעה עד שמגיעים לדבר האמתי. ראשון ומיוחד הגיע סלט התמנונים, זה עם השעועית הירוקה, שמן האגוזים והרשאד. שילוב מפתיע ומסעיר של טעמים ומרקמים, שכמעט וגרם לקרב מזלגות בין שני צדי השולחן. מה שהרגיע את סערת הקרב היה יין ברברה ד'אסטי של מיקלה קיארלו, בעל גוף, עשיר ובשל כמו שאנו אוהבים. מה שהרגיע אותנו אפילו יותר, הייתה הגעתה של 'נערת השער' – הסלק ממולא טרטר דג הים (אינטיאס? פלמידה? לא ברור) ושוב - התאבלנו על כל השנים שבהם חשבנו שאנו לא אוהבים סלק, והתענגנו על השילוב המוצלח והמפתיע שלו עם הדג, שמן הפיסטוק, והנענע. הברקה נוספת התגלתה בצלחת הקוקי סן ז'אק ברוטב חמאה ופורצ'יני – הסקאלופים רכים ונימוחים, והרוטב עושה להם כבוד ונפלא כשלעצמו.

פרק מיוחד בתפריט של שילה נקרא '100 גרם על הפלנצ'ה', ששמו מדבר בעד עצמו, ומתוכו בחרנו את ההתחכמות הקרויה 'מעורב תל-אביבי' – פלמידה עשויה על הפלנצ'ה עם בצל וכמון, באופן שמזכיר כמובן את המקור הירושלמי, אבל מעודן וטעים פי כמה.

מהעיקריות חלקנו מנה חגיגית של ריזוטו פירות-ים. לשרון כהן, השף של שילה, יש חולשה לאורז, שאותה הוא מסביר בחלק הפרסי של אילן היוחסין שלו. המנה, בניגוד אולי לסטיגמות על העדה הפרסית, נדיבה בפירות ים ועשירה בטעמים כפי שריזוטו כהלכתו יכול וצריך להיות.

קינחנו בקרם ברולה עם נשיקות מרנג, מסקרפונה, טוויל אגוזי לוז ותותים. זה נשמע לכם כמו חמישה קינוחים? אז לא, מדובר בקינוח אחד, שלא יכולנו להתאפק מלהזמין אותו, בגלל העושר והמגוון, אבל גם חששנו ממנו מעט, בדיוק מאותה סיבה. לשווא. בקרנבל המתוק הזה, כל הטעמים חברים ומשחקים יפה זה עם זה. לא ייאמן כמה שזה טעים.

בבית, לפני השינה, קראנו שוב את התפריט מאתר מסעדת שילה, ליתר בטחון, שיהיה לנו לילה טוב.