טאבולה

"הפילה שלי הגיע, יפהפה וטעים כתמיד, שומר לי אמונים כפי שאני שומרת לו..." אדוה גן סתיו בוחנת שוב את סטייק הפילה בזיתים שחורים, עגבניות שרי וחזה אווז המופלא של מסעדת טאבולה בהרצליה. רטרוספקטיבה אחרי שמונה שנים

כל ידעונית מתחילה תדע לדקלם שבני מזל שור אוהבים יציבות. אנשי שגרה שכאלה קשורים לכרית שלהם ואוהבים אותה אהבת נפש ועוד יותר את הספה שבסלון. אני, לעומת זאת, בת מזל שור טיפוסית רק לפרקים. אמנם מתחברת יופי לשאר הסטריאוטיפים אבל מכורה להרפתקאות יותר מנילס הולגרסון (בעצם, המסכן בכלל לא רצה את כל זה אבל ככה זה כשאתה בגודל של אגוז מקדמיה). אם יציעו לי נסיעה למטבח חדר האוכל של קיבוץ יטבתה כדי לבדוק אם משתמשים שם במוצרים של תנובה – אני כבר באוטו. אם יספרו לי שהדג נחש מופיעים בהיכל התרבות בטירה לרגל השקת הדיסק החדש שבו נכללו שני שירים בערבית – כבר יש לי כרטיס. אם נדמה לי שה-GPS טועה בכיוונים שהוא נותן לי באמצע שממה בדרום צרפת, מיד אפנה לכיוון הנגדי. וכן, אני מודעת היטב לעובדה שמי מהקוראים עשוי להתבלבל ולכנות את יצר ההרפתקנות שלי בשם העממי יותר, "טמטום".

תחום אחד שבו אני מתאימה כמו יד לכפפה להגדרות בני מזל שור בכל מה שקשור ליציבות הוא מנות במסעדות. אושר צרוף, מזוקק ומופלא ממלא אותי כשאני מגלה שאחת המנות האהובות עליי במסעדה שרכשה את אמוני שומרת על עצמה לאורך השנים ולא משתנה. רמת הקרטזיס עולה בקנה אחד עם רמת הייאוש כשההפך קורה. אווירת נכאים פושטת בכל עבר כשאני מגלה שמנה מוצלחת, אחת כזאת שאני מגדירה "מנה שחוזרים בשבילה" איבדה פתאום כיוון, קיבלה טוויסט מאוד לא רצוי על ידי רוטב צ'ילי מתוק או זוועה אחרת, או חלילה נעלמה לפתע מהתפריט.

את סטייק הפילה בזיתים שחורים, עגבניות שרי וחזה אווז המופלא של טאבולה אכלתי שם לראשונה לפני שמונה שנים בערך. שמונה שנים. שתי קדנציות (במקרה הטוב) של ראש ממשלה. בית ספר יסודי שלם + שנתיים בחטיבה. תואר ברפואה וטיפה התמחות. בכל הזמן הזה המנה הזאת של טאבולה לא השתנתה. היא נשארה אותו פילה עסיסי ורדרד ורך שמעליו חצאי זיתים שחורים שהוקפצו עם עגבניות שרי ושום ומעל לכל פרוסה פריכה של חזה אווז. היא עושה טוב בלב כמו לחזור הביתה.

התחלנו את הערב במסעדת טאבולה עם פוקצ'ה חמה, סלט קיסר (מכורים אמיתיים תמיד יתלבטו שעה ארוכה אם להזמין סלט קיסר או מנה מפתה אחרת מהתפריט) ובמנה מצוינת של טאבולה של פטריות שמפיניון מוקפצות ביין לבן, פסטו וגבינת פטה. קברנה של גמלא חיכה אתנו למנות העיקריות תוך התכרבלות בזרועותיו החמות של קנלוני ממולא תרד וגבינות.

הפילה שלי הגיע, יפהפה וטעים כתמיד, שומר לי אמונים כפי שאני שומרת לו. ר' הזמין אנטרקוט ברוטב שמנת ופלפל שהגיע בדרגת צלייה מדויקת ושימח אותו לא פחות. יצאנו החוצה לנשום קצת אוויר צח לפני הקפה והקינוח, עצי השדרה העתיקים מחוץ לטאבולה בירכו אותנו לשלום.

קרם ברולה שוקולד לבן (כן!) מצוין חבר לפירות יער רכים והיה משובח. לצדו, פרופיטרול מעולים שניסו לצוף מעל שכבת שוקולד סמיכה נכנעו בשמחה. ארשום לעצמי לבדוק את הפילה של טאבולה בעוד שמונה שנים נוספות (לא אמרתי שלא אבוא בינתיים, כמובן). יש לי תחושה שאשמח לפגוש בו שוב גם אז.