Skip Navigation Linksראשי > מאמרים ראשיים > מסעדות מומלצות> ביקורת על מסעדת אבו חאלד הרצליה

אבו חאלד


מוקד הזמנת אירועים במסעדות

"לא ידענו אם אנחנו רוצות שרצף המנות המסחרר הזה יעצור או ימשיך... כל מה שיהודים וערבים צריכים לעשות כדי שיהיה פה שלום זה פשוט לשבת על ארוחה טובה..." אדוה גן סתיו עושה שלום במסעדת אל-חאג' אבו חאלד שבהרצליה

אלסקה. שני חבר'ה צעירים, מעוטרים בזיפים בני ארבעה-חמישה ימים, חבושים כובעי צמר צבעוניים ועטויי צעיפים חמים קופצים במקום כדי להתחמם. מאז השמירות בצבא לא היה להם קר כל כך וגם הרעב והגעגועים מתחילים להרגיש כמו בצבא. "אחי, אתה יודע מה הייתי אוכל עכשיו? הייתי נכנס לאבו חאלד, מזמין לי איזה סטייק, וחומוס. וצ'יפס. וסלטים, אח.. את כל הסלטים הייתי מזמין."
"אני הייתי מזמין קבב," תורם לשיחה שותפה השני. "ופרגיות. והייתי לוקח איזו פיתה חמה וקורע אותה, ככה, ומנגב איתה את החומוס, והטחינה, עם קצת חריף ירוק כזה. אתה מכיר את החריף הירוק של אבו חאלד?"

ר' ואני נכנסנו למסעדת אל חאג' אבו חאלד שבהרצליה בשעת ערב מאוחרת, ממש לא השעה המומלצת על ידי תזונאים לארוחת שחיתות, אם בכלל יש בעיניהם, עוכרי שמחות שכאלו, שעה כזו ביממה. אני אוהבת את ר'. אהבתי ניכרת גם בעובדה שהסכמתי להתיישב בשבילה בשולחן הכי רחוק מהמזגן. בחירתנו בשולחן אצל אבו חאלד, שנבעה כאמור משיקולי מזג אוויר, התבררה כנבונה מאוד כרבע שעה מאוחר יותר, בגלל גודלו, המיועד לשישה סועדים. שריף, המלצר שלנו באל-חאג' אבו חאלד, עמוס בצלוחיות סלטים מפרק כף היד ועד לכתף, הגיע ופרש אותן בחיוך על השולחן.

היו שם סלסלת עגבניות חריפה מעט, סלט תירס, סלט תורכי (גם את זה מחרימים? אני לא בטוחה), כרובית בטחינה, כרוב לבן, סלט סלק, עגבניות בפלפל חריף, חצילים במיונז, נשימה ונמשיך, פרוסות גזר חי בפלפל חריף, סלט טאבולה, חצילים עם פיסות פלפל אדום, זיתים, מלפפונים חמוצים ופלפלים חריפים כבושים. הזמנו גם סלט גרגיר מעולה שהורכב מעלי גרגיר, בצל, רבעי פרוסות עגבניה דקיקות על גבול הבוסר, שפע מיץ לימון וסומק וסלט מעולה לא פחות – סלט פתוש שהיה סלא ירקות קצוץ דק-דק ומעליו קוביות פיתה שטוגנו בשמן עמוק ושבבי גבינת פטה משובחת. סומק בצבע בורדו עמוק שפוזר מעל הגבינה היה יפהפה על גב הגבינה הצחה.

השולחן שלנו אצל אבו חאלד, ההוא הרחוק מהמזגן והמיועד לשישה סועדים, היה בשלב זה עמוס לעייפה ומלא מקצה לקצה. לא היה מקום להניח דבר נוסף (כאילו שהיינו זקוקות לעוד משהו) ובכל זאת המשיכו המנות לזרום. צלחת מטוגנים קלאסיים שכללה סיגרים ממולאים בבשר, קובה מטוגנת ופסטלים במילוי תפוחי אדמה הפתיעה אותנו לחלוטין. מי חשב, בולסי מזנוני בר מצוות שכמונו, שהדבר הזה יכול להיות כל כך טעים כשהוא עשוי כמו שצריך? הבלתי יאמן קרה ושריף הצליח למצוא בדל מקום על השולחן והניח עליו סלסלה ובה חצאי פיתות משוחות בשום ובשמן זית. זה היה טעים ברמות מסוכנות לציבור. כן, שולחן עמוס לעייפה כשרוחה של המנה העיקרית אפילו לא מרחפת מעליו, זה מסוכן לציבור.

לעיקריות הזמנתי מנת גריל מעורב שהורכב משיפוד פרגית, שישיליק כבש, שיפוד קבב, שיפוד כבד עוף וצלע כבש. שיפוד הכבד היה רך ומשובח ואת הצלע טרפתי עד העצם, בידיים כמובן (וצדק מי שאמר שצריך לחשוד במי שאוכל כנפיים ו/או צלעות בסכין ומזלג). ר' הזמינה דניס בגריל שהוגש לצד פלפל אדום ששימש כקערית רוטב חמאה ושום. עם העיקריות הגיע צ'יפס. אה, וחומוס.

לא ידענו אם אנחנו רוצות שרצף המנות המסחרר הזה יעצור או ימשיך. טוב נו, שימשיך. תובנות של שעת לילה מאוחרת ומנת יתר של אוכל הגיעו פתאום. כל מה שיהודים וערבים צריכים לעשות כדי שיהיה פה שלום זה פשוט לשבת על ארוחה טובה. זה הרי בגנים של כולנו לשבת, לפתוח שולחן, להעמיס אותו בכל טוב המזרח התיכון ולאכול כאילו מחר לא יגיע לעולם. על הדרך, עוד לפני הקפה, היינו סוגרים ענין על השטחים, ירושלים והרצועה. היינו חיייבים להזדרז, הקינוח הרי מחכה.

ר' ואני אכלנו אבטיח ובקלאווה לצד תה עם נענע (נכון, זה לא מתאים אבל אתם סירבתם פעם לאבטיח?) מעל הראש שלנו היתה תלויה תמונה של שני בחורים מחויכים בשלג לבן ובוהק, מחזיקים שלט שעליו כתוב – "אלסקה. קר פה, באבו חאלד חם".

סופרה ראשון לציון
לחם בשר הרצליה אירועים חדש