מוזס

"התחלנו בקלמארי פריך לצד איולי שום לימון (אני) ובשלושה שיפודי פרגיות קטנים בגלייז מייפל וסויה (כ')..." אדוה גן סתיו לוקחת את כ' בן הארבע וחצי אל מוזס בהרצליה: קלמארי, ארטבורגר, עוגת שוקולד בלגי וחתול חייכן

היה לי פעם חתול בשם ברונו. הוא היה מתוק, בצבעי שחור ולבן, היו לו עיניים ירוקות ושובבות ואהבתי אותו אהבת נפש. ברונו נפרד ממני לפני שבע שנים בלילה קר אחד, והותיר אותי עם געגועים עזים ושום מקום לחתול אחר בחיי ובלבי עד עצם היום הזה.

החתול של מוזס, הנשקף מכל פינה במסעדה שבהרצליה פיתוח, העלה על שפתיי חיוך. כזה של פגישה עם חבר מהעבר הרחוק. כ' בן הארבע וחצי ואני שאלנו מיד את המלצרית מה שמו של החתול ואם הוא בעצם מוזס אך נענינו שלא. עובדות לא תמיד נחוצות, בעיקר לא כשנוסטלגיה מעורבת ולכן החלטנו בו במקום שדווקא כן. החתול המביט בנו בעיניים צוחקות מהתפריט, מהפלייסמט ומאוחר יותר מצלחת ארוחת הילדים, הוא-הוא מוזס ודי בטוח שהוא קרוב מדרגה זו או אחרת של ברונו. אחרת אי אפשר להסביר את הדמיון. עם מוזס שעל הפלייסמט קיבלנו גם צבעים. עד בוא המנות צבענו אותו בצוותא, אני הייתי אחראית על הלשון והעיניים, כ' על השאר. כשנמאס לנו לצבוע ענינו על החידות בחוברת הקטנה שכ' קיבל בכניסה. אני אוהבת מסעדות שמבינות שגם ילדים הם לקוחות שראוי לחשוב עליהם.

התחלנו בקלמארי פריך לצד איולי שום לימון (אני) ובשלושה שיפודי פרגיות קטנים בגלייז מייפל וסויה (כ'). האזרח הצעיר כ' לא רצה לטעום מהקלמארי הטעימים שלי והיה רכושני למדי לגבי השיפודים שלו (אבל קחי ביס קטן, טוב?). בכוס חמודה מעוטרת בפרצופו של מוזס החתול שתה כ' מיץ תפוזים ואילו אני שתיתי קאווה בכוס רגל. מה זה, שמפוניה? שואל כ'. שמפוניה, למי שתוהה, יכולה להיות נקודת מפנה קריטית המבדילה בין מקלחת רוויית צרחות "הצילו!! מים!" לבין כזו המתנהלת תוך פרצי צחוק רמים נוכח קצף השמפוניה הנודד מהראש אל גביע מאולתר. נסו ותיהנו.

לעיקריות הזמנו את המוזס ארטבורגר לי ואת המבורגר הילדים לכ'. וידאתי היטב שהמבורגר הילדים איכותי כמו זה של הגדולים וגם שהמשקל שלו (160 גרם) יספיק לטורף הצעיר. הארטבורגר שלי, בשר עגל, בקר וכבש בקיצוץ גס נצלה לדרגת מידיום לבקשתי והוגש בלחמניה רכה לצד גוואקמולי טעים וצ'יפס פריך. ההמבורגר של כ', גם הוא בדרגת מידיום, הוגש לצד צ'יפס מאושר במיוחד בתוך צלחת שצורתה כפרצופו של מוזס החתול. אנחנו מקווים שהוא קיבל בהבנה את העובדה ששמנו לו קטשופ באוזן.

מי שבחר את המוסיקה במוזס הרצליה בטח לא שיער שבנוסף לכך שהיא גרמה לנו לקפץ קלות במקום מושבנו היא גם הפכה את חדר השירותים המרווח למועדון ריקודים מאולתר. "אמא, אהוד בנאי!" אמר כ' בעיניים מוארות ומילא את לבי גאווה על החינוך המוסיקלי המשובח שקיבל.

הקינוח של מוזס היה מפתיע ומענג. עוגת שוקולד בלגי רכה הוגשה לצד ענן קציפת מסקרפונה מעולה ומעליו ג'וליינים של קליפת תפוז מתוקים-מרירים ופילטים של תפוז בסירופ מתקתק. מעברו השני של השולחן הוגש קרם ברולה קפוא למחצה בשני מלבנים מדויקים שנערמו זה על זה ומעליהם חתיכות אננס רכות. נשמנו עמוק, שבעים עד אימה ומרוצים עד הגג מפגישת אימא-בן נעימה ונפרדנו בנתיים מברונו. אה, סליחה, מוזס.