אינדירה

"המנות העיקריות של אינדירה הן יצירת אמנות קטנה של אורז בסמטי עתיר טעמים ותבלינים שנערם בדיוק מרשים לצורת פרח, ובו הוטמנו נתחי בשר טלה רך ומצוין..." אדוה גן סתיו מתגעגעת להודו (לא הייתי) באינדירה, תל אביב

באופן עקרוני אני אוהבת חברת אנשים. להכיר מישהו חדש זה קצת כמו ללכת לסרט. לרוב זה מעניין, יכול להיות מרגש וגם לפעמים משאיר אותך עם חומר למחשבה או חשק לסרט המשך. אם לסחוט עוד קצת את דימוי הקולנוע, לפעמים בא לי גם לצאת מהאולם עוד לפני ההפסקה אבל זה לא קורה הרבה. השבוע, כשגילינו י' ואני, לגמרי במקרה, את החדר הפרטי של אינדירה בתל אביב, חדר קסום שמסתתר במעלה מדרגות תלולות שבפתחן וילון כבד, הוצפתי שמחה פתאומית שהעלתה שאלות קשות באשר לחיבתי למין האנושי. פתאום, לאפשרות של להיות לבד ומנותק מהעולם, ספון בדלת אמות מעוטרות בצבעים עזים, פיתוחי זהב ובדים רקומים, היה קסם מיוחד. הבנתי את מה שידעתי כבר קודם, אני סנובית מודחקת. בספר שלי, סנוביזם מתחבר יופי עם רפרוף חסר ענין בתפריט. חוסר עניין דווקא לא היה, אבל בהחלט נרשם אובדן התמצאות קל בין השורות הרבות, השמות המסובכים ומגוון האפשרויות בזה של אינדירה. לצד חוסר היכולת להחליט מה נאכל, ידענו בוודאות מרשימה מה אנחנו רוצות לשתות. לאסי מנגו מחוזק ברום בשבילי ולאסי בננה מחוזק ברום בשביל י' אהובתי. יש משהו בלשתות בלגימות גדולות דרך קש צבעוני משקה המשויך בדרך כלל לקטגוריית הלא אלכוהוליים ועוד על בטן ריקה (ובנוסף נדמה לי שלבו של הברמן היה טוב עליו באופן מיוחד), שגורם לעולם להיראות עליז הרבה יותר. התנאים בשלו לבקש מקארן, המלצר שלנו באינדירה, להחליט עבורנו. גם אם היינו מעלעלות בתפריט שבועיים נוספים לא היינו בוחרות טוב יותר (אם כי יש סיכוי טוב שהיינו מבחינות בארוחת הטעימות המוצעת בסופו).

לשולחן שלנו בחדר הקסום של אינדירה הגיעה שלישייה קסומה של מתבלים, שנשארה אתנו עד לקינוח (כמעט): קוקוס – חמוץ, תמר – מתקתק והמדהים מכולם, נענע – חריף. החריף היה מהסוג שמזדחל עליך לאט לאט ותוקף אותך רק אחרי שכבר התמכרת ואין שום סיכוי שתוותר, גם אם אתה כבר עולה באש. הזיווג המושלם לשלישיית המתבלים הגיע לשולחן בדמות מגש מתכת זהוב ובו שישה סוגי מתאבנים מטוגנים: כיסונים ממולאים ירקות, כרובית בטמפורה, כנפיים מצופות בציפוי מתפצפץ, בצק פריך מצוין ממולא חומוס ובן דוד רחוק ודובר הודית של הפלאפל. לצד היופי הטעים הזה הונח נאן שום. הלחם ההודי המסורתי, רך וחם, משוח בשום כתוש ומה שנראה כחמאה והיה מעולה עד כאב.

המנות העיקריות של אינדירה הן יצירת אמנות קטנה של אורז בסמטי עתיר טעמים ותבלינים שנערם בדיוק מרשים לצורת פרח, ובו הוטמנו נתחי בשר טלה רך ומצוין. המנה השנייה הייתה הצ'יקן טיקה הידוע והטוב שהעניק מהרוטב האדום והסמיך שלו לאורז הלבן והצח כשלג ששמח בהזמנה. המנות הוגשו כולן בכלים יפים ומעוררי געגועים לטיול בהודו שלא השכלתי לעשות.

גלידת פיסטוק מתובלת וביתית סיימה בשבילנו את הערב יחד עם צ'אי מתוק. ירדנו במדרגות של אינדירה חזרה אל העולם האמתי והפרטי קצת פחות ונאלצנו להודות, אחרי הכול, שדווקא בכלל לא רע שם.