קניבר: פרה עכשיו

"האנטרקוט, נתח ורדרד ויפהפה של 300 גרם, נצלה לדרגת מדיום והגיע עם צ'יפס פריכים וטעימים ועם קישוטי ירקות שהעבירו יפה את המסר – אנחנו פה בשביל הקישוט..." גלי בן נון (3 חודשי צמחונות כפויה) קרניבורית בקניבר, חיפה

אחרי שלושה חודשים של צמחונות כפויה בהודו, הדרישות הקולינריות שלי עם שובי הצטמצמו למילה אחת פשוטה: פרה. היא יכולה להגיע בצורת סטייק, בצורת המבורגר, בצורת קציצה, אני לא בן אדם קטנוני. אבל אם לא אקבל אחת כזאת בקרוב – קיים סיכוי סביר שאסע לרמת הגולן ואתחיל לרדוף שם אחר העדרים עם מזלג. חברתי הטובה גלגל, שזיהתה את מצוקתי (ובהתחשב בכך שהייתה אתי חודש וחצי מתוך הטיול – גם הבינה אותה), הגיעה לאסוף אותי בערב חמישי, ובמקום להצפין אתי לרמה – עלתה אתי לכרמל, למסעדת קניבר.

מסעדת קניבר יושבת על ציר מוריה כבר תשע שנים – נצח במונחי מסעדנות בכלל ומסעדנות חיפאית בפרט – ומציעה מגוון של פרות וחיות אחרות לקרניבורים מושבעים שכמותי. הבסיס של התפריט הוא ההמבורגרים, שמגיעים בשלושה גדלים שונים, ברמת עשייה לפי בקשה ועם תוספות משמחות לבחירה, כמו גבינת סנט מור או פלפל בטמפורה. אולם התפריט של קניבר כולל גם מנות בשריות נוספות, כמו כנפי עוף בשתי מרינדות שונות, שניצלונים, שיפודים, נקניקיות צ'וריסוס וסטייקים מבקר ומבקר נמוך. רון, מחצית הבעלים והשף האחראי של קניבר, הפתיע אותנו וסיפר שבמשלוחים, המהווים היום כ-50% מההכנסות של המסעדה, יוצאים לצד ההמבורגרים גם לא מעט סלטים, אם כי נשגב מבינתי למה שמישהו יזמין במסעדה כמו קניבר את האוכל של האוכל. במשלוחים מכסה קניבר את כל אזור חיפה, כולל האוניברסיטה, הטכניון ושכונת רמות יצחק בנשר. הסניף הקרייתי של קניבר, שממוקדם באח"י אילת, נותן מענה לכל אזור הקריות.

אבל אנחנו התייצבנו במקום, והיינו רעבות – ומחציתנו, כאמור, במצוקה קשה. התחלנו עם נשנוש של ארבעה שיפודי פרגית עם זיגוג טריאקי ושומשום קלוי, שהעניקו לבשר טעם מעושן שהחמיא לו. לצדם הגיע סלט ירקות קטן, מקדמה מהסטייק שבדרך, עם רוטב ויניגרט על בסיס דבש. ממש לאחרונה שדרגה קניבר את התפריט שלה, ובין המנות הראשונות שנוספו אליו ניתן למצוא עלי סיגר ממולאים בגבינות המוגשים עם רוטב סלסה, קרפצ'יו פילה עגל המוגש עם ג'בטה וחמאת בזיליקום או חמאת שום, ואצבעות חלומי על הגריל ברוטב חמניה, פיתוח אישי של רון, שהחליט להעניק לגבינה שלו טעם של גרעינים שחורים.

בגזרת הדבר האמתי נרשמה התלבטות. האם ללכת על ההמבורגר המוכר והאהוב – או לאתגר את עצמי עם מנות שדורשות קצת יותר לעיסה? המצוקה דיברה מגרוני, ואל השולחן הגיעו שתי צלחות ענק עם שניצל וינאי מזה, ונתח אנטרקוט מזה. השניצל הווינאי היה עשוי מנתח בקר מכובד למדי שהתנדב להסביר לנו למה מתכוונים האוסטרים כשהם אומרים שניצל. הוא נחתך, צופה, טוגן, הוגש בליווי גרטן – שזו הדרך הצרפתית לומר "הטבענו את תפוחי האדמה שלנו בגבינה ובשמנת" – והיה פריך, מתנשנש וכייפי. האנטרקוט, נתח ורדרד ויפהפה של 300 גרם, נצלה לדרגת מדיום והגיע עם צ'יפס פריכים וטעימים ועם קישוטי ירקות שהעבירו יפה את המסר – אנחנו פה בשביל הקישוט. על הכוכב עצמו גרסתי בשפע גרגרי מלח ים, פלפל שחור וחרדל, העמסתי חמאת צ'ימיצ'ורי תוצרת בית, שנמסה לה לאיטה על הבשר, והתמסרתי לכמה דקות של עונג צרוף, עשיר בטעמים, מסמם ומרגיע.

בכדי לא לקפח את קיבת הקינוחים, סיימנו עם פונדנט שוקולד סטנדרטי, שהוגש עם כדורי גלידת וניל על פלחי אננס, ששברו את המתיקות מחד ומנעו מהגלידה "לנסוע" על הצלחת מאידך. יצאנו משם שבעות, מרוצות ומנומנמות קלות, כמו אחרי כל ארוחת בשרים טובה. המצוקה נפתרה, זמנית לפחות. אבל אנחנו נחזור לקניבר בקרוב. בכל זאת, יש לי פער של שלושה חודשים להדביק.