קוקה בארץ הפלאות

כיסוני הבצק, במרקם אל דנטה, מולאו גבינת רוקפור ונגיעת אגוזים וצפו ברוטב שמנת, עגבניות מיובשות וגרידת לימון. בטוחה בבחירתי, הכרזתי שאין כיבודים. עד שראיתי את הפיצה של הבעל. האגדה של אפרת רוזן בקוקה ראשל"צ

כל מי שהכיר את אימא שלי היה אומר לה: "למה שלא תפתחי איזו מסעדה?" והיא הייתה מגחכת ואומרת: "אהה, יום אחד." כולנו ידענו שהיא לא מתכוונת לזה באמת, ובכל סוף שבוע היינו מזמינים חברים להתענג על המטעמים שלה רק כדי לשמוע שזה האוכל הכי טעים בעולם. רק כשהתבגרנו הפסקנו להפציר בה לפתוח מסעדה משלה. אפילו התרגלנו לרעיון ומצאנו את היתרונות: הקוסקוס, הדגים והחמין האגדי של שבת נשארו המתנה שלנו בלבד. מדי כמה שנים אנחנו נזכרים בחלום הישן ותוהים מה היה קורה אילו היה לנו אז יותר אומץ.

קפה קוקה נולד מתוך חלום משפחתי. עליזה ומשה חלמו לפתוח בית קפה קסום ליד חנות הפרחים שלהם. שנים הם דברו על זה, אבל רק כשהבן סיים את לימודיו הקולינריים והפך לשף, רקם החלום עור וגידים. המטעמים המופלאים שרקח משה לעליזה שולבו בתפריט, ושם החיבה של עליזה למשה- "קוקה" הוענק למקום. כך נולד קוקה - בית קפה משפחתי, אינטימי, שקט, כזה שכל פרט ופרט במנות שלו מוקפד ומוכן במקום באהבה ענקית, בדיוק כמו שאימא מכינה בבית.

כשהלכנו אני ובעלי ברחוב רוטשילד הסואן בכלל פספסנו את קפה קוקה. לא היינו מוכנים לשביל הירוק הזה ולעץ הענק שסימן את בית הקפה. כמו בדלת סתרים לארץ הפלאות נחשף קפה קוקה, על החצר המקורה, הגן הפורח, ריח הפרחים ועלי הכותרת שמקשטים את השולחנות הקטנים. תוך שניות האווירה הסואנת התחלפה בשקט אינסופי ובניחוחות מאפים ותבשילים טריים. וכמו באגדה המקורית של ארץ הפלאות קיבלה אותנו עליזה בחום והמליצה על המטעמים הכי מפורסמים של קוקה.

פתחנו במנות ראשונות על טהרת הגבינות: פטריות שמפיניון במילוי פסטו, גבינת עזים ומוצרלה ושבלולי גבינה. הפטריות היו גדולות ובשרניות, עסיסיות וצרובות, ומתוכן נשפך מילוי נימוח ונמס בפה של גבינת עזים ופסטו. שבלולי הגבינה העשויים בצק פילו דקיק ופריך התפצפצו לנו בפה והחביאו בתוכם מילוי עשיר וארומתי של גבינות משובחות. סלט העלים הירוקים שנח לצד המנות השלים את החגיגה.

שתי המנות המשביעות למדי רק פתחו לנו את התיאבון להמשיך את הקו האיטלקי המושחת. לעיקרית הזמנתי אני רביולי רוקפור ואגוזים, ואילו בעלי נשאר נאמן לאהובתו השנייה: הפיצה, אבל לא סתם פיצה. פיצה 4 גבינות: מוצרלה, רוקפור, בולגרית ופרמז'ן, בתוספת פטריות ועגבניות מיובשות. בדרך כלל הזמנת רביולי במסעדות היא בבחינת סיכון עבור המורעבים באמת. תמיד אני מתאכזבת מחדש לנוכח הכמות הזעומה של הכיסונים הקטנים והנפלאים הללו, אך לא כך קרה הפעם. מנת הרביולי שלי הייתה גדולה, עד כדי כך שאפילו אני, המכורה קשות לפסטה, לא הצלחתי לסיימה. כיסוני הבצק היו במרקם אל דנטה מושלם ומילוי גבינת הרוקפור ונגיעת האגוזים הורגש בהם היטב. הם צפו להם ברוטב שמנת, עגבניות מיובשות וגרידת לימון ושימחו אותי מאוד. מרוב שהייתי בטוחה בבחירתי הכרזתי שהפעם "אין כיבודים". עד שראיתי את הפיצה של הבעל. לא בכדי הפיצה של קוקה עשתה לעצמה שם כזה. לא סתם נוהרים לקוקה רק בשבילה. בצק הפיצה הדק והפריך היה קריספי ושחום בקצוות, ארבע הגבינות התמזגו בהרמוניה ונתנו כל אחת את המגע המנצח שלה. העגבניות המיובשות הוסיפו מליחות נעימה וחמצמצות צבעונית. תוך שניות בצענו וחתכנו ונעצנו מזלגות עד תום. כשכל הפיצה נעלמה התנחמנו בכך ש"לא נורא. היא דקה דקה...". בשלב זה כבר שכחנו איפה אנחנו ואף שכחנו שבזמן שאנחנו מתמוגגים, מונה הבייביסיטר עובד גם עובד. ואני נזכרתי באימא שלי. איך היא מבשלת הכול באהבה, ותמיד, אבל תמיד, כל מה שהיא נוגעת בו במטבח הופך לזהב טהור.

שאלתי את עליזה מה הקינוח המומלץ שלה. והיא, כממתיקת סוד, אמרה לי שאנשים מתקשרים לפני שהם מגיעים ורק שואלים שאלה אחת: "יש היום עוגת גבינה?" ולפני שהיא מסיימת לענות, הם כבר מתייצבים. אז הזמנו את עוגת הגבינה של עליזה וקונכיית קדאיף במילוי פרפה חלבה. קונכיית הקדאיף הייתה פריכה ומתוקה ושמשה כסלסלה לפרפה חלבה קפוא ומרענן, עם פצפוצי חלבה אמיתיים וקמצוץ רוטב תמר-תפוז. את עוגת הגבינה של עליזה מקוקה קשה לתאר. צריך לטעום (אבל רק ביום שאני לא באה, שיישאר לי). פשוט מעדן. מרקם עוגת הגבינה היה אוורירי ונימוח כחמאה, קליל ומלטף את הלשון. מעל העוגה נמזג רוטב פירות יער חמוץ-מתוק, עם פטל אמיתי, ועיטור קצפת רכה הכתיר אותה למלכת הארוחה. ניסיתי להשיג מתכון ולא הצלחתי. אולי לכם יהיה יותר מזל. אף על פי שבעצם, קצת כמו בארץ הפלאות, עדיף לפעמים שסודות מתוקים יישארו סודיים כפי שהם. זה כל התענוג.