לה פמילייה אהובתי

"הלזניה של בעלי עלתה על כל הציפיות. שכבות הבשר היו נדיבות ורוטב הבשמל העשיר את הטעמים בפה ושבר היטב את טעם העגבניות. אני הזמנתי פילה דניס על מצע ניוקי בטטה ברוטב שמנת..." אפרת רוזן מצאה משפחה חדשה בלה פמיליה

מאז שאני זוכרת את עצמי אני אוכלת את ארוחת ערב שישי אצל ההורים. בבית בו אמא מגדלת את הילדים על טהרת המטבח המרוקאי האותנטי והתורכי, זה לא היה יכול להיות אחרת. הבית נשאר אותו הבית ותפריט הארוחה כמעט ולא השתנה: דג נסיכת הנילוס בנוסח מרוקאי, קוסקוס אסלי וכמובן מבחר סלטים אינסופי, שלא היה מבייש בופה חופשי במלון. בחלוף השנים אף אחד מאיתנו לא ערער על הצו הבלתי כתוב הזה. אפילו השירות הצבאי לא סיפק תירוץ להתחמקות. אני זוכרת איך בקורס סמב"ציות שפשפתי את העיניים למראה אמא שלי עמוסת סירי הקוסקוס והדגים מעבר לגדר הבסיס. זאת המסורת, זה סוד הקסם של המשפחה שלי.

מאז זרמו הרבה מים בנהר ואני כבר הקמתי משפחה משלי ונחשפתי לעוד סגנונות בישול אחרים וטובים ואפילו התמכרתי בעצמי לחדוות האפייה. לפני חודש נפלה צעקה אצלנו במטבח. באתי לאמא שלי ושאלתי אותה: "מה דעתך שבשישי הקרוב תבשלי משהו אחר? אולי בלי דג הפעם?" אמא שלי ענתה לי בחרדה לא מוסתרת: "ערב שבת בלי דג זה לא ערב שבת, מותק!". המסר היה חד וברור. לנצח נצחים נאכל באותה שעה את אותה ארוחה (המעולה כמובן). פתאום הרגשתי שמלכודת הדבש הזאת טיפה חונקת, ואולי רק ביום שישי הקרוב, באופן חד פעמי כמובן, נאכל מחוץ לבית. הבשורה הקשה שלי לא התקבלה בברכה, ובכל זאת היוותה הזדמנות פז להצהיר הצהרה שהיא הרבה מעבר לאוכל.

ככה מצאנו את עצמנו בערב שישי ב-20:00 בערב בפתח מסעדת "לה פמילייה" האיטלקית בראשל"צ. אם כבר מסעדה, לפחות שתקרא "לה פמילייה "(המשפחה). לה פמילייה באמת לא דמתה לאף מסעדה במבט ראשון. היא דמתה יותר לסלון משפחתי חמים ומודרני. התקרה הייתה מקושטת בנברשות קריסטל ביתיות מקסימות. המתחם חולק לחלל אחד פתוח מלא בשולחנות מרובעים ועגולים, שהזכירו פינות אוכל משפחתיות אינטימיות. את הקירות עיטרו תמונות ומתחתן עמדו מדפים עם כלים יפים וספרים. לטובת הזוגות הוקצו גם נישות אבן תחומות עם ספות ותאורה אינטימית. מחוץ למסעדה ניצבה מרפסת משקיפה לגן למען הסועדים שמחפשים שקט ורומנטיקה. אנחנו, שדווקא מורגלים בהמולה המשפחתית של שישי בערב בחרנו לנו פינה עם קולות רקע של אנשים, ילדים ומוסיקה.

המסעדה הייתה עמוסה עד אפס מקום. בעלי שמח. מבחינתו זה תמיד סימן טוב. המלצרית הגישה לנו תפריטים ואנחנו התרפקנו קצת על המוסיקה. "איזה שינוי מרענן", חשבתי "מוסיקה שקטה במקום קולות חדשות שבוקעים מהטלוויזיה". החלטנו להזמין 2 מנות פתיחה: פטריות פורטבלו בגריל עם גבינת עזים, ברוטב עגבניות ומנת קלמרי בציפוי פריך. לשולחן הוגשה גם פוקאצ'ה חמה במטבלי חצילים, שמן זית ופסטו, כמיטב המסורת האיטלקית. שתי המנות היו טובות, אבל שלי הייתה פשוטה ומוצלחת. פטריות הפורטבלו היו עסיסיות וחמות, המיסו את גבינת העזים והשתלבו נפלא בחמצמצות העגבניות.

עד כאן היה קל. עכשיו הגיעה הדילמה האמיתית. האם נזמין לעיקריות מנות דג ובשר או שמא נתפרע ונלך עד הסוף עם תאוות התפריט האיטלקי? המלצרית לקחה את הדילמה שלנו צעד אחד קדימה באומרה: הפסטות שלנו מיוצרות כאן במקום, טריות ואיכותיות כפי שלא טעמתם. בעלי הזמין לזנית בקר מפנקת- שכבות של בשר טחון משובח עם ירקות שורש, ברוטב בשמל. דווקא אני, שניסתה לקרוא תיגר על ארוחת הדגים של שישי, הזמנתי דג. אבל לא היה זה סתם דג. היה זה פילה דניס על מצע ניוקי בטטה ברוטב שמנת. הלזניה של בעלי עלתה על כל הציפיות. שכבות הבשר היו נדיבות ורוטב הבשמל העשיר את הטעמים בפה ושבר היטב את טעם העגבניות הדומיננטי. הסלט הירוק שהוגש לצד המנה היה מרענן. מנת דג הדניס שלי הייתה מעודנת. בשר פילה הדניס היה רך מבפנים, ואילו מבחוץ קריספי. הוא היה מתובל היטב והדיף ניחוח ים. מצע הניוקי השלים את הדג מכיוון שהיה כל כך רחוק ממנו.

הרי דג וניוקי הן שתי מנות שעומדות בפני עצמן! ובכל זאת, לא יכולתי לבקש יותר. הניוקי היה נימוח וחמאתי והבטטה נתנה לו הבזק של מתיקות. רוטב השמנת שנמזג מעל רק הפך את כל הסיפור הזה לחגיגה. את העיקריות ליווינו ביין אדום קיאנטי קאסטליני, שהיה עדין ובעל טעם פירותי חמצמץ מעט. שמחנו מאוד לגלות שכל יין בתפריט הופיע עם תיאור המקור שלו ותיאור טעמו הייחודי. לאנשים כמוני זה ממש עשה את העבודה. סוף סוף בחרתי יין שקלע בול לטעמי.

בין לגימה ללגימה הוצפתי ברגשות חופש לא מוכרים. הייתי די גאה בעצמי שלא נכנעתי להפצרותיה של אמא שלי ובחרתי ככה להעביר ערב רומנטי עם בעלי, לטעום קצת עולמות אחרים ומי יודע, אולי אפילו להתגעגע למוכר. ידענו שהבונוס האמיתי עוד לפנינו, או יותר נכון לפניי. בארוחות השישי הקבועות אני אמונה על הכנת הקינוח. ועם כל ההנאה בהכנת הקינוח יש פה גם לא מעט עבודה. הצצה בתפריט הקינוחים העלתה חיוך ענק על פניי. אני, שתמיד מתחבטת בלי סוף בין שחור ללבן, בין שוקולד כהה לקרם שמנתי ואוורירי, מצאתי את כל העולמות כאן, בלה פמילייה. בעלי הזמין לנו בפשטות מיקס קינוחי סופלה, ברולה ופנקוטה. כן, כן. תרשומנה ותלמדנה כל המסעדות: גם וגם וגם. לסיום, קינחנו בסופלה סמיך וחם עטוף בשוקולד נוזלי, קרם פנקוטה אוורירי בזיגוג קרמל וקרם ברולה קטיפתי עם סוכר שרוף מעל. בצאתנו, בעלי צחק ואמר לי: "את רואה למה אמא שלך הרחיקה אותך כל החיים מעץ הדעת?!"