ארוחה שהיא חלום

"על מחבת לוהטת הוגש לנו האוסובוקו טובע ברוטב ירקות, אפוף טעם, תבלינים וניחוחות של בישול ארוך. השוק היה עשיר בבשר ורך כחמאה, וניכר היה שבושל שעות ארוכות..." אפרת רוזן מבקרת בג'עוני ופשוט מתאהבת במקום

יש כמה פינות חמד בארץ הזאת שבאמת מרטיטות את הלב, ותסלחו לי מראש על הסנטימנטליות. מקומות שאיך שאתה נקלע אליהם, מתפשטת בך רוח נוסטלגית של חופש, של פעם, אולי אפילו קמצוץ מהתחושה שאתה בכלל בחו"ל. כאן במרכז זה קורה לי כשאני מטיילת בנווה צדק. בצפון, זה קורה לי בביקוריי בראש פינה. ראש פינה על דרכיה הלא סלולות, המפותלות, מרוצפות האבן החלקלקה, על גינותיה המרהיבות ובתי האבן העתיקים, שגורמים להתגעגע ולהצטער שברוב המקומות נדרסו בשם האדריכלות המודרנית. אוויר גלילי מהול בריח שיחי רוזמרין שניבטים מכל עבר עוטף את מבנה האבן של ג'עוני.

כמו ראש פינה, ביסטרו ג'עוני חובק אינספור ניגודים ומסרב להכפיף עצמו להגדרות המוכרות. ג'עוני היא חיה קצת אחרת, שצריך לחוות כדי להבין. מצד אחד ביסטרו שמספק חוויה קולינארית שמיישרת קו עם מסעדות גורמה יוקרתיות, מצד שני, משרה אווירה כפרית נינוחה וביתית, מצד אחד מסעדה ומצד אחר אפשר לשבת כאן רק על עוגה ביתית שיצאה הרגע מהתנור, מחד המרפסת שוקקת החיים עם ההמון, ומאידך חלליה הפנימיים האינטימיים והרומנטיים. בעיקר אני נדהמת מהקצב האיטי, מהרוגע, מהתרבות הראש פינאית. במעט מאוד בתי קפה ומסעדות תינתן לך התחושה האמיתית שאין לך שום סיבה להזדרז, גם אם משתרך בחוץ כבר תור אנשים דרוך. באווירה זו, המלצר מקבל את פנינו, מוביל אותנו לאחד מחדרי האירוח הפנימיים ומגיש לנו יחד עם התפריט משחקי חשיבה מאתגרים.

תוך כדי שאנחנו מעיינים בתפריט ומתלבטים בנוגע למנה הראשונה, אנחנו תוהים מתי התחלנו להפריד בין אכילה לחשיבה ומתי שכחנו בתוך המרדף היומיומי והאכילה הנחפזת שאפשר לשלב בניחותא תרבות ואוכל. זה מה שעושים בג'עוני כבר 13 שנים. ג'עוני מספקת תחושה של בית, לצד תרבות ואוכל. כבר שנים מארחים כאן את פסטיבל היוצרים של ראש פינה, במקום יש מועדון שח קטן ולאורחי המסעדה מחלקים משחקי חשיבה עם רמזים למתקשים כדי שכולם יצאו מכאן מסופקים. חפצי נוי, תמונות ביתיות, יצירות אמן ונברשות צבעוניות מעניקים נגיעה חמה ומשפחתית. מחוץ למתחם הסגור ניצבת מרפסת ביתית בה אפשר להתרווח תחת עצי אקליפטוס. לעיתים קרובות נערכות כאן הופעות חיות של ג'אז, מוזיקה עברית ומוזיקת עולם ובשאר הזמן מתנגנת כאן מוזיקה רוגעת. אפילו השולחן הערוך בחן מעורר מחשבה: הסכום מגולגל והמלחייה המיוחדת מאלצת לחפש אותה, לעצור רגע ולחשוב: "איך משתמשים בדבר הזה?" אחרי רבע שעה אנחנו מנותקים ניתוק נצחי מהעולם בחוץ ומחליטים להזמין את מגש הטאפאס הזוגי. הטאפאס כולל מבחר אנטיפסטי: חציל קלוי, כרובית שחומה פריכה, פלפלים קלויים, סלק מבושל עם גבינה בולגרית מגורדת מעל, בטטה במיונז ועירית וכנפיים בצ'ילי.

המתאבנים מוגשים עם לחם כפרי טרי וחמאת שום. אנחנו מתמסרים לטאפאסים המעולים של ג'עוני. כל טעימה רק גוררת אחריה עוד אחת, גדולה יותר. החציל בבלסמי חום ומתקתק, עם טעם שרוף מודגש, הבטטה במיונז מעוררת השראה ופותחת את התיאבון. "אתה יודע מה"? אני שואלת את בעלי. הטעם מרגיש כאילו אמא הכינה את הסלטים הללו במטבח בבית. כאילו טיגנה ובישלה ותיבלה ותיקנה תיבול והוסיפה כמות גדושה של אהבה והגישה. "איך זה קורה במסעדה"? התחושה החמימה הזאת תלווה אותנו כחוט השני כל הארוחה.

אנחנו מצליחים לעצור קצת לפני שכל האנטיפסטי נעלם מעינינו. למזלנו יש לנו משחקים שיסיחו קצת את דעתנו ויש לנו גם אחד את השנייה. במסעדות אחרות מתנפלים על המנות והולכים. כאן הוזמנו ע"י ג'עוני לעצור, לנשום, לדבר ולהתרפק על רגעי הקסם האחרונים בחופשה. לעיקריות הזמנו סטייק אנטריקוט רומני ותפוח אדמה אפוי ותבשיל אוסובוקו טלה. נתח הסטייק גדול ועסיסי, עשוי בדרגת מדיום, אדמדם מבפנים, מרוח במעטה שום ושמן זית. לצידו מוגש סלט אישי מרענן וסירות תפוחי אדמה שחומים בטעם מדורה טוב. גולת הכותרת היא תבשיל שוק הטלה. חששנו שמדובר במנה עם מעט בשר התפוגג במהרה. על מחבת לוהטת הוגש לנו האוסובוקו טובע ברוטב ירקות, אפוף טעם, תבלינים וניחוחות של בישול ארוך. השוק היה עשיר בבשר ורך כחמאה, וניכר היה שבושל שעות ארוכות. בצענו מהלחם וטבלנו ברוטב, אכלנו מהפירה שלצד המנה והתמסרנו לכל ביס. מזמן לא טעמנו במסעדה מעדן בטעם ביתי עשיר כל-כך.

לסיום היינו חייבים לבחור היטב את הקינוחים. הקינוח הוא הפינאלה של כל הארוחה. על הקינוח הראשון אני סגורה:"שוקולד נטו". רק השם מספיק כדי לשבות את לבי. בדיוק חולפת על פנינו עוגת גבינה אפויה עם קצפת, שעושה דרכה לשולחן הסמוך ומסתכלת לנו בעיניים. בכל-זאת, בעלי מזמין טארט טאטן. עוגת השוקולד שלי פאדג'ית ועשויה מ100% שוקולד. שחיתות טהורה. סכנה לשוקוהוליקית שכמותי. טארט הטאטן מורכב שבצק פריך ועליו חצאי תפוחים הפוכים מקורמלים. תענוג צרוף. בנסיעה הביתה מג'עוני בעלי נדהם ממני. "עוגת הגבינה רודפת אותי, כל הדרך. איך לא הזמנו אותה...". אני אומרת לו ומסתכלת על אהובי. תוך כדי אני חושבת איזה קסם זה להיות רוויה ושבעה ממשהו ובו-זמנית להישאר עם חלל קטן, עם טעם של עוד, תחושה שמאלצת אותך לחזור לאותו המקום ולהתאהב אלף פעמים מחדש. מזל שיש את ג'עוני בשביל להזכיר לי תובנות יקרות מפז כאלה.