גם לאמהות מותר

"אני מנסה להשתלט על מנת הרביולי – רביולי קטנים במילוי פיקנטי של גבינה, מכוסים רוטב עגבניות וגבינה מגוררת. עם העיקרית מקבלים את סלט הבית ..." בתה של שפרה צח מציינת שביטבתה מכינים את האוכל "כמו שילדים אוהבים"

"מפחיד להיות אמא" מהגגת בתי בת ה-17, בעודנו יושבות באוטובוס בדרך לסיבוב סידורים, "זה משהו שכובל אותך. נגיד אם פתאום בא לך, אני יודעת, לטייל כמה שנים סביב העולם, אז את לא יכולה". יש בזה משהו. מקסימום הטווח שלי בימי חול זה עד עזריאלי ובחזרה. מצד שני, אני יודעת שאחרי שנגמור שם כל הסידורים שלנו נתיישב לנו ב"יטבתה בעיר", נחלוק מנות ששתינו אוהבות, ונפצח בשיחה שיש בה את הביטויים הפרטיים שלנו ואת הבדיחות שרק אנחנו מבינות. ואלו הרגעים שעושים את הכל כדאי.
אפילו אם המשמעות היא שכנראה כבר לא אכבוש את העולם.

היתרון של יטבתה מבחינת ארוחה עם ילדים היא ההתאמה של התפריט לכל הגילאים: בשולחן לידינו יושבת קטנטונת מתוקה בכסא תינוק, נהנית מארוחת ערב ביתית של סלט-גבינה-עגבניה, אבל בעיקר מתעקשת לחסל בזו אחר זו את קופסאות החמאה הקטנות יחד עם חתיכות מלחם הבית. מאחורינו נשמעות קריאות עליזות של קבוצת נערות, שחוגגות בת-מצווה בחלק המסעדה שנסגר לכבוד האירוע, עם תפריט לפי טעמן. ואצלנו - השמיניסטית שלי, על הגבול בין נערות לבגרות, עדיין נהנית מטעם הילדות של שייק חלב-אפרסק-תות שמוגש לנו לפתיחה, אבל גם נכנעת בקלות למילים כמו "מוקרם" ו"פטריות טריות", ובעיקר כשהן באות יחד, כך שאנחנו נותנות להן לככב במנות שלנו. כיוון שהמנות כאן ענקיות, וממילא אנחנו נוהגות לטעום זו מצלחתה של זו, אנחנו מזמינות אחת מכל סוג: מרק, קרפ ופסטה.

מרק הבצל שחום וארומטי כנדרש, אם כי דליל במקצת, מה שגורם לכך שהגבינה הצהובה לא מכסה את פניו אלא שקועה בתוכו. אנחנו זורות עליו קרוטונים קטנים מתובלים, כך שכל כף העולה מן המרק מעלה איתה גם פלחי בצל מושחמים, קרוטונים וגבינה נמסה. לאחריו אנחנו מתפנות לעיקריות שלנו. שתי המנות גדולות וממלאות: היא בוחרת להתחיל בקרפ –שני קרפים במילוי עדין של פטריות טריות, תחת מעטה של רוטב שמנת, שאותו היא מוצאת קצת מלוח מדי לטעמה. אני בינתיים מנסה להשתלט על מנת הרביולי – רביולי קטנים במילוי פיקנטי של גבינה, מכוסים רוטב עגבניות וגבינה מגוררת. עם כל עיקרית מקבלים כאן את סלט הבית, ובתי מציינת לטובה את העובדה שהוא עשוי "כמו שילדים אוהבים" – הירקות רעננים, הרטבים מוגשים בנפרד לטובת אלו שמעדיפים את הסלט שלהם נטורל, והכי חשוב מבחינתה –הסלט נטול פלפלים!

עד הגשת הקינוח אנחנו מספיקות לפטפט ארוכות, על ענייני בית ספר ועל מה שמחוצה לו, ובין לבין גם לדסקס את עניין הקינוחים. אני נוטה לפנקייק, ההתמחות של המקום, בעוד שהיא לא מוותרת על סופלה שוקולד. בסופו של דבר אני מחליטה שממילא אחרי כל הפחמימות של הערב כדאי שאסתפק בקפה. הילדה, שכבר זכתה בניצחון, מאותגרת עכשיו על ידי המלצרית החמודה שלנו – איזו גלידה היא רוצה עם הסופלה. וניל? אז אולי וניל-עוגיות? או וניל-מקופלת? בסופו של דבר ההחלטה נופלת על גלידת וניל-עוגיות, שמלווה סופלה שוקולד חם, פריך בחוץ ורך בפנים, שאפילו אני לא מתאפקת מלגנוב ממנו כפית או שתיים. אז מה, גם לאמהות מותר.