שמפניות לסילבסטר

הלילה, בתום הספירה לאחור, בחצות בדיוק, יוכרז על כניסתה של שנת 2009 לצליל פקיקתם של עשרות בקבוקי שמפניה. לכבוד הסילבסטר, מבקר היין יובל בלנקובסקי עושה לנו סדר ביינות המבעבעים, וגם ממליץ על כמה מותגים מקומיים

השמפניה היא המשקה האולטימטיבי של הסילבסטר (כמו גם של חגיגות הניצחון של נהגי מרוץ...). ובכלל – חגיגות גוררות אחריהן בדרך כלל מתז מהקצף הנעים של המשקה המבורך הזה שנקרא שמפניה. לקראת השנה החדשה, אעשה קצת סדר בתחום השמפניה, וכמובן נחלוק גם כבוד לתוצרת המקומית.

קודם כל, שמפניה היא יין תוסס ומבעבע שנעשה במחוז שמפיין בצרפת. כל שאר היינות המבעבעים - אינם נקראים שמפניה, אך חלקם הגדול נעשים על פי מסורת העשייה של מחוז שמפיין בצרפת, שעיקרה הוא -הבועיות נובעות מתסיסה של שמרים ביין, ולא מהכנסת גזים למשקה, כמו שנהוג בייצור קולה, למשל. לכל מדינה בעלת מסורת יין מפותחת יש שם מיוחד ליין המבעבע שלה. כך למשל בספרד היין המבעבע נקרא ''קווה'', ובאיטליה ''פרוסקו'', אך כמובן שהאזור והשם הכי מזוהה עם יין מבעבע הוא השמפניה.

השמפניות מתחלקות לשני סוגים, שמפניות עם שנת בציר עליהם - בדרך כלל מדובר בשמפניות איכותיות במיוחד, שניתן אף ליישן אותם למספר שנים; ושמפניות n.v (none vintage), שאין עליהם שנת בציר, והן אמורות להישתות תוך שנה–שנתיים מזמן הופעתם על המדף. את השמפניה, לא משנה מאיזה סוג, כדאי להגיש קרה, בין 5 ל-7 מעלות. אחד הדברים החשובים בשמפניה מהנה הוא בועות עדינות היוצאות בקצב אחיד מן המשקה, שמגען נוח ומזמין את החיך והלשון. לכן, מומלץ להגיש את השמפניה בכוסות גבוהות וצרות, כדי שהבועיות לא יאבדו במהירות.

וידוי קצר לפני שנסקור את התוצרת הישראלית הלא רעה בכלל של יינות מבעבעים: לדעתי, אין תחליף לשמפניות מצרפת. מדובר במשקה משובח ואלילי. ריח השמרים של השמפניות הצרפתיות, והמינון המדויק של היובש עם האף, הלעיתים-פרחוני-לעיתים-פירותי, הוא אחד מתענוגות החיים. אם אתם מזדמנים לצרפת אל תצאו משם בלי בקבוק אחד או שניים של שמפניה, אפילו פשוטה, שמחירם מגיע שם ללא יותר מ-20 יורו – כ-100 ₪. בארצנו, המחיר לשמפניה פשוטה מהאזור הנחשק השוכן כ-300 ק''מ מפריז, הוא לרוב כפול ואף למעלה מזה.

ובכל זאת, ישנם מספר יינות מקומיים מבעבעים שנותנים תמורה נפלאה לכסף שלכם. בגלל שמלאכת עשיית השמפניה בשיטה המסורתית היא מלאכה מורכבת, הדורשת תשומת לב רבה לכל בקבוק, ישנם בסך הכל שלושה יקבים בארץ המייצרים יינות מבעבעים מסוג זה, הראשון והותיק מכולם הוא יקבי רמת הגולן. שמשיקים כיום שלושה סוגי יינות מבעבעים.
הראשון - בלנק דה בלנק, יין מבעבע מענבים לבנים, שתמיד מלווה בשנת בציר. בזמן האחרון הבקבוקים האלו נחטפים מהמדפים וקשה לרכוש אותם. הבציר האחרון שיצא הוא ירדן בלנק דה בלנק 2001. ביקב מבטיחים כי היין יתיישן היטב בתשע השנים הקרובות.
אחריו מייצרים ברמת הגולן את ירדן ברוט, שהוא יין מבעבע בלא שנת בציר. כיום, אומרים ביקב, רוב מוחלט של הירדן ברוט הנמצא בחנויות הוא מבציר 2001, וכדאי לשתותו כשנה –שנתיים מעת הרכישה.
אחרון חביב הוא הגמלא ברוט, היין הזול ביותר מבין השלושה, והוא מבוסס רובו על ענבים שנבצרו בשנת 2006.
את גמלא ברוט טרם יצא לי לטעום, אך שני היינות הראשונים של יקבי רמת הגולן הם ללא ספק יינות שמשנה לשנה נשארים באותה רמת איכות גבוהה – בקיצור, מדובר ביין מוצלח ללא נפילות.

יצרן נוסף, וקטן יותר, של יין מבעבע, הוא יקב פלטר - שהוציא גם הוא יין מבעבע טוב ואיכותי. הבקבוק של פלטר חגיגי במיוחד, כך שלאירוע מיוחד או להרשים בחורה - זהו הבקבוק הנכון. מחירו הגבוה יחסית של היין - כ-180 ₪ - גורם לי להסתייג ממנו קלות, אך יתכן ויש מי שימצא בו איכויות חדשות, שלא קיימות ביינות מבעבעים ישראלים אחרים. אני אישית לא מצאתי.

אחרון חביב הוא יין חדש, פרייבט קולקשן ברוט של יקבי כרמל. הוא נמכר בכ-59 שקלים בלבד- לא יקר יחסית ליין מבעבע - וטרם הזדמן לי לשתות אותו, כך שאיני יכול לומר דבר על איכותו. אבל אין ספק שהכניסה של עוד יקב גדול לתחום היינות המבעבעים יכולה לעשות רק טוב לתחום היין הזה, שעוד עתידו לפניו.

יובל בלנקובסקי, 30, הוא מבקר יין מנוסה, יועץ בענייני יין, ומציג יינות ישראליים בתערוכות בחו''ל.