כאשר הייתי בן 15 שנים, היה בית-קפה אחד בעירי, כפר-סבא, שאליו כולם היו יוצאים. כמו כל ילד בגיל חטיבה, שאפתי להיות אחד מהחבר'ה ה''מגניבים''.
אתם מבינים, לא הייתי אחד מהילדים הפופולאריים ביותר... האמת שגם כל חבריי (ארבעה במספר) לא נמנו עם חבורת ה''עילית''... אך מכיוון שתמיד הייתה קיימת השאיפה הסמויה להיות אחד מאותה קבוצת מקובלים, יצאתי עם חבר בשם אופיר, בפעם הראשונה, לבית-הקפה הנחשב בעיר.
ישבנו באזור ה''לא-מעשנים'' השומם, משום שחברי לא היה מעוניין לתמוך בי בצעדי הראשונים בעולם חטאי הטבק. הזמנתי ''קפוצ'ינו'' (עם קצפת), הטבעתי בו שלושה שקיקים של סוכר והרגשתי כמו ילד גדול. שהינו בבית-הקפה חצי שעה לערך ושמנו פעמינו החוצה. אינני זוכר יותר מדי מאותה חוויה, רק זכור לי שכל הזמן חששתי שמישהו ישים לב לעובדה שזוהי הפעם הראשונה שלי...
במהלך שנותיי בתיכון ביליתי מספר פעמים בבתי-קפה, יותר כמקום מפגש חברתי ולא כחובב קפה לעתיד. כאשר הגעתי לגיל שמונה-עשרה, החליף את ה''נס-על-חלב'' קוקטייל ה''ווייט-ראשן'' שלזכותו ניתן לזקוף את צעדיי הראשונים כברמן. היה לי בית-קפה/פאב קבוע בשם ה''לונה'' (שהיום כבר לא פעיל), היה לי שולחן קבוע ואפילו חלק מהמלצרים במקום היו קוראים לי ''ווייט-ראשן''... עם הזמן התוודעתי לבעל-הבית ובסופו של דבר התחלתי לעבוד שם כברמן.
הייתי מכין מילקשייקים, פרי-שייקים, בירות וקוטיילים. רק מכונת הקפה הייתה מחוץ לתחום בשבילי, היא נראתה לי כמכשיר מאיים ונמנעתי מלהתקרב אליה. אבל, רצה הגורל (ובעל-הבית) והברמן החונך שלי החל ללמד אותי להכין קפה.
ההקצפה הראשונה שלי נראתה כמו הכלאה בין חלב-רתוח לקצף אמבטיה, אני זוכר שהברמן סיפר לי שבעל-הבית הקודם שלו לא היה מרשה לו להוציא ללקוחות קפה המכיל חלב שרוף ואני הגבתי ''איזה מניאק''... משום שקפה היה יחסית דבר שולי ב''לונה'', לא יצאתי משם עם השכלת קפה כלשהי.
אחרי שעזבתי את ה''לונה'' חזרתי לבית-קפה נעוריי, אותו מקום שבו ישבתי לראשונה בגיל 15, אבל הפעם כברמן. מבחינת קפה, מקום זה היה רמה מעל ה''לונה''. בעל המקום שם דגש על קפה ודאג באופן אישי ללמד אותי כיצד להקציף חלב כראוי. לקח לי בערך שבועיים עד שהכנתי ''הפוך'' (השם המקומי לקפוצ'ינו) כמו שצריך. שליש-שליש-שליש, לא שרוף, ואפילו עם תפוח שמצויר בקצף. אבל משום שהייתי עקשן, ומשום שבמקום עבד עוד ברמן בשם אופיר שה''הפוך'' שלו היה טוב משלי, עדיין החשבתי את היותי ברמן אלכוהול לפני היותי ברמן קפה.
משם עברתי לבית-קפה בקניון ערים בכפר-סבא, שם פגשתי את דייגו. עד היום אני מחשיב את דייגו כמורה הדרך שלי בעולם הקפה. הוא לימד אותי הכול. טכניקות להקצפה, שיטות להוצאת הקפה בטמפרטורה נכונה, לאטה-ארט, היסטוריה של קפה ועוד... דייגו הוא מסוג האנשים השופעים ידע ושמחים לחלוק אותו. דייגו הצית בי את האהבה והכבוד לקפה, הוא הסיבה שבגללה אני בריסטה.
מסע הדילוגים שלי בבתי-הקפה בכפר-סבא נמשך עד היום. עם הזמן, גם הרבה אחרי דייגו, למדתי והחכמתי בנושא הקפה. כיום גם אני מעביר התלמדות לברמנים אחרים ומנסה להדביק אותם בחיידק הקפה. אני מתבונן בעצמי כיום, ''ב. ריסטה'', אנין קפה שלא נופל בהתפלספות מקצועית מאחרים. אבל כאשר אני מביט לאחור, בעצמי בנקודת ההתחלה, אני חוזר לאותו ילד ששותה נס-על-חלב ולא מבין למה שמים כזה דגש על הקצפה נכונה.
