חינוך מחדש

''הדג שלי היה טרי ורך, המעטפת שלו הייתה בעלת ציפוי פריך, מה שנתן לאמנון מרקם קריספי וטוב. הוא היה מתובל היטב, ולא הייתי צריכה להוסיף משפרי טעם...''. במסעדת בלה ונציה, לימדה שירי טוב את אחותה מסעדה איטלקית טובה מהי

כבר שנה וחצי שיעלי לא נגעה בפסטה. מאז אותו מפגש טראומטי שהיה לה עם פסטה מקולקלת בארץ רחוקה, כל מה ששייך לז'אנר המטבח האיטלקי לא נכנס אל פיה. יעלי היא הילדה הקטנה של הבית, ואני, כאחות גדולה, החלטתי שזה פשוט בזבוז לוותר בכזו קלות על קטגוריה שלמה של מאכלים. מכיוון שלא רציתי שתחייה את חייה בתחושה של החמצה, החלטתי לעשות מעשה, כזה שקוראים לו בפסיכולוגיה ''התערבות'', ולכפות עליה פגישה איתי במסעדה איטלקית בעלת ותק מספק, שלא תאכזב אותה.

המקום: מסעדת בלה ונציה בכשרה, שבהרצליה פיתוח. השעה: שמונה בערב. היום: יום ראשון. הריח בכניסה למסעדה: מבטיח. מצב הרוח: מתוח. אני ויעלי יושבות ומחכות למלצר. האווירה מסביבנו חמה ונעימה. השולחן שמימיננו המה מקולות של משפחה על כל שלושת דורותיה, במקביל לנו ישב זוג צעיר מאוהב, ומאחורי יעלי - זוג באמצע החיים, שניכר בו שביקור במסעדה הזו הוא חלק משגרת השבוע שלהם. אף אחד מהיושבים במסעדה, גם לא המלצרית שניגשה אלינו, לא ידע על הדרמה העומדת להתחולל בשולחננו.

לבקשת יעלי, התחלנו את הארוחה במאכל בסיסי, שממנו ניתן להתפתח למאכלים מורכבים יותר: פוקצ'ה גדולה וחמה חמה, מאלה ששורפות את הידיים, אפויה עם מלח גס ואורגנו טרי ששדרג את המנה, שהייתה טעימה ממילא. יחד עם הפוקצ'ה קיבלנו גם חמאה טובה ורכה, וממרח זיתים בהכנת המקום, שהיה טעים והשתלב מצוין עם הלחם החם.

כשהמלצרית ניגשה אלינו כדי לפנות את המנה הראשונה, יעל נשמה נשימה עמוקה, אזרה אומץ וביקשה פסטה רוזה - פסטה עם רוטב עגבניות טריות, שמנת, אורגנו, פלפל שחור ובזיליקום. אני, שבניתי על זה שיעלי לא תצליח לסיים את כל הפסטה, הזמנתי פילה אמנון על מצע עגבניות עם שמן זית, שום, צלפים יין לבן ופטרוזיליה, שלווה בהום פרייז. כשאוכל את הפסטה של יעלי, יהיה לי את כל מגוון הטעמים בפה...

הרגע המכריע בו יעלי הייתה אמורה לאכול את הפסטה הגיע. יעלי היססה קצת, אך מייד לבשו פניה הבעה אמיצה. בלי לבזבז הרבה זמן, היא סובבה את המזלג כדי לאסוף כמה שיותר רצועות פסטה, ובמהירות כיווצה את שפתיה בתנועה הכל כך אינסטינקטיבית שאותה לא עשתה שנה וחצי. אני הסתכלתי עליה בריכוז רב בעת שהפסטה נשאפה אל בין שפתיה. לא לקח הרבה זמן עד שראיתי הבעה של הקלה על פניה. כן, הפסטה לא אכזבה אותה. כשהיא התנפלה על הביס השני, הבנתי שהפסטה, לא רק שלא אכזבה אותה, היא גם טעימה לה. בביס השלישי הבנתי שאני יכולה לשכוח מלאכול לה מהצלחת. כוח האכילה הישן חזר אליה, וכדאי שאני אקח ביס כבר עכשיו, לפני שיגמר.

הדג שלי היה טרי ורך, המעטפת שלו הייתה בעלת ציפוי פריך, מה שנתן לאמנון מרקם קריספי וטוב. הוא היה מתובל היטב, ולא הייתי צריכה להוסיף משפרי טעם (מלח או פלפל) כדי שיהיה לי מושלם. ההום פריז היו מתקתקים, פיקנטיים ופריכים, מה שהפך כל ביס למייצר חשק לביס הבא. יש קטע כזה לתפוחי אדמה אפויים בצורה מוצלחת - הם גורמים לך לרצות לא להפסיק לאכול אותם לעולם. תחושת השובע או הצמא לא רלוונטית במקרים כאלה. אני מתפלאת שנשארו עוד תפוחי אדמה בהרצלייה.

לקינוח אכלנו אני ויעלי מנת קינוח ששמה אינגלז - קרם שוקולד עם שברי שוקולד מריר, שוקולד לבן ושוקולד מומס עם שמנת. כאשר המרכיב העיקרי בקינוח הוא שוקולד, אני מיד אומרת כן. וואו, איזה קינוח זה היה. חלקים מהשוקולד היו דחוסים וחלקם היו אווריריים. חלקם הגיעו בצורה קרמית, וחלקם בצורה מוצקה. השילוב של כולם ביחד יצר קינוח שוקולדי מגוון ומרתק, אך בעיקר, מספק. כן, זו הייתה זריקת האושר שאיתה סיימנו את הארוחה. חזרנו הביתה מרוצות עד השמיים. את יעלי הורדתי אצל ההורים. אמא מייד רצה לקראתנו ושאלה אותנו איך היה. בישרנו לה שהארוחה חסכה לנו ביקור אצל הפסיכולוג לשם פתירת תסביך הפסטה של הילדה הקטנה של הבית. לכל מי שצריך פתרון לתסביך - בלה ונציה היא המקום הנכון.

בלה ונציה
החרש פינת משכית 27, בית קורקס, הרצליה פיתוח.
09-9506562