האביר והסושי

''המנה העיקרית שלי - מניפת חזה עוף בגריל, ברוטב טריאקי, מוגשת בחן על מצע אורז מוקפץ עם ירקות - הייתה גולת הכותרת עבורי...''. היום הרע של שירי טוב נמוג כאיננו, בזכות האביר שלה, וארוחת הצהריים המשותפת שלהם בסופר סושי

הבוקר התחיל כמו כל בוקר, צחצוח שיניים, מקלחת מהירה, שלוש כוסות קפה, וקדימה לעבודה. ימים קשים עוברים עלי ועל שותפתי למשרד, המון לחץ והמון טלפונים, עד שלפעמים אין לנו אפילו רגע אחד לזמן איכות בשירותים. אבל דבר אחד מחזיק אותנו מהרגע שאנחנו מגיעות ולפחות עד שתיים בצהריים: ההתלבטויות החפוזות, בין שיחת טלפון לפקס, על האוכל אותו נזכה לאכול היום. באותו הבוקר, כמו בכל בוקר, ההחלטה הייתה קשה, ואני נאלצתי להכריע בין האגף שמעוניין בסלט ודיאטה, לבין האגף שמעוניין באוכל אמיתי ותחושת שובע. כמובן שהקושי לא היה בהכרעה אלא באותו רגע קטן בו הייתי אמורה לבצע את הזמנת המשלוח, ובו גיליתי שהארנק שלי אבד!

הרגע שבו מגלים שהארנק על כל כרטיסיו ומסמכיו איננו הוא רגע קשה, ומיד כמו בפלאשבק של רגע לפני המוות, חולפים בראש כל המוסדות הבירוקרטים בהם תאלץ לעמוד בתור כדי להחזיר לעצמך את זהותך וזכויותיך. בעודי מנסה לשחזר את המקומות בהם יכולתי לשכוח את הארנק התקשרתי אל רותם, האביר שלי על האופנוע, כדי שייקח אותי לכל המקומות שביקרתי בהם בעיר בעשרים וארבע שעות האחרונות. אולם מסע החיפושים הסתיים בכישלון, ובביקור לא משמעותי במשטרה. מתוסכלת מיואשת, ובעיקר רעבה, עמדתי לחזור למשרד כדי לראות את שאריות האוכל שהשאירו לי במשרד. להפתעתי, האביר שלי עם האופנוע השחור, עצר לי בסופר סושי ברחוב אידלסון, ובמחווה אבירית סייע לי לרדת מהאופנוע.

למרות שרותם הוא לא מעריץ נלהב של אוכל אסייתי, הידיעה שאין דבר שיכול לנחם אותי עכשיו פרט לארוחת צהריים הגונה בניחוח יפני, הנחתה אותו להזמין לנו את הארוחות העסקיות הכי שוות בעיר. למנות ראשונות הוא הזמין לי שיפודי יקיטורי פטירות, ולעצמו - מרק ראמן צמחוני, עשיר בירקות, אטריות וטופו. אין לתאר את השמחה של רותם כאשר גילה שהמרק הזה הוא על בסיס צמחוני. שנים שהוא שואף לאכול מרק ראמן, אך מפאת סגפנותו בתחום המאכלים שנהגו פעם לנוע ולנשום, לא עלה בידו לאכול את המרק עד עכשיו. על פי קולות ההנאה שהשמיע כאשר אכל את המרק ה''מתפוצץ מטריות'' להגדרתו, נראה היה שההמתנה לא הייתה לחינם. הפטריות שלי, ברוטב טריאקי, היו טריות ומתקתקות, ולמען האמת עוד בטרם הספקתי למצות את ההנאה שלי מהן, רותם טרף לי את רובן.

דווקא הסושי, שנמכר בכל פינת רחוב בעיר הזאת, היה מה ששינה לרותם את השקפתו על אוכל יפני. קומבינציית הסושי שלו הייתה לא פחות ממצוינת, מגוונת בסוגיה, ומוגשת בנדיבות. המנה העיקרית שלי - מניפת חזה עוף בגריל, ברוטב טריאקי, מוגשת בחן על מצע אורז מוקפץ עם ירקות - הייתה גולת הכותרת עבורי. המראה שלה גירה את מיצי הקיבה, ולרגע אפילו שכחתי את האובדן שחוויתי על הבוקר. העוף היה קריספי, מתקתק וטרי, והאורז השלים אותו והוסיף לו עוד מימד של טעם נהדר. למזלי, הפעם לא התאפשר לרותם לאכול לי מהצלחת, וכך הצלחתי לאכול בנחת, בלי לחשוש שעוד מעט המנה המשובחת הזו תיגמר לי.

למען האמת, המנות היו כל כך גדולות שלא הצלחתי לסיים את כל האוכל שהוגש לפני. כמובן שזה לא מנע מאיתנו להזמין קינוח. לצערי לא הצלחתי למצוא בתפריט קינוחים בעלי מעוף וזהות אסייתית, ובכל זאת הזמנו מרקיז שוקולד עם אגוזים מסוכרים. אין כמו שוקולד דחוס ועסיסי כדי להשכיח את צרות היום, ועם כל ביס המועקה הלכה והתמוססה, ואפילו ביקור במשרד הפנים כבר לא היה כל כך נוראי בעיני.

אין ספק שהביקור בסופר סושי העלה לנו את המוראל. ארוחה כזו גדולה וטעימה במחיר שווה לכל כיס, היא לא דבר שזוכים לו בכל יום. שבעה ומחויכת עליתי על האופנוע וחזרתי לעבודה. למראה החיוך סברו כל הנוכחים במשרד שמצאתי את הארנק, אך אני כבר הודעתי להם שלאור החוויה הנהדרת שהרגע חוויתי בסופר סושי, יותר לא נצטרך להתלבט מאיפה להזמין את ארוחות הצהריים הבאות שלנו, כך שמחצית מצרות היום הקבועות שלי נעלמו כלא היו. על פתרון הצרות האחרות - מציאת הארנק (במקום ברור מאליו ואף גלוי לעין) לא אפרט פה מפאת הפאדיחה. אבל הי, לפחות זכיתי לאכול בצהרי היום מחוץ למשרד הממוזג, ארוחה טובה עם האיש הכי מקסים בעולם.

סופר סושי
אידלסון 10, תל אביב.
1-700-70-71-61