מה יודעים בגיל שלוש שלא יודעים בגיל שנה? הרבה מאוד, כפי שיעיד כל הורה או אפילו מי שבפעם האחרונה ראה ילדים בפרסומת לבמבה בטלויזיה. בתחום אחד הרבה מאוד ילדים, נורמליים מכל בחינה אחרת, עוברים נסיגה חמורה החל מגיל שנה וחצי בערך ועד לגיל שבו הם משלמים על מסעדות מכספם הפרטי.
יחד עם השתכללות אמצעי האכילה מהאצבעות לכפית למזלג, ילדים מצמצמים בהחלטיות את מגוון המאכלים שהם מוכנים לאכול, לגעת בהם או להיות איתם תחת אותה קורת גג.
כשאנחנו אוכלים פסטה עם שרצים מהים ברוטב שום ויין לבן, הבכורה מודיעה עוד לפני הפטוצ'יני יצאו מהסיר שהיא מוכנה לאכול רק פסטה בלי כלום. הצעירה, מצויידת בשתי שיניים ובסקרנות אינסופית, מסתבכת בפסטה, מלקקת את הרוטב ואוכלת את השרימפלאך כאילו היו הפיצוחים שאני מונעת ממנה עד שתגיע לכתה א'.
התהליך, כאמור, מתחיל בגיל שנה וחצי עד שנתיים. עד אז כל מה שיש בצלחת של ההורים הוא מתוך הגדרה מעדן נחשק. בנעוריה הילדה טורפת דג מלוח אצל סבתא א', גולש הונגרי עם המון פפריקה ונוקדלי אצל סבתא ב', מתחננת ללגימה מהקפה שלי ולא מתנגדת לטעימה של סורבה מנגו ופסיפלורה שמגניבה לה הדודה.
לאט לאט מתגנבת המילה ''לא רוצה'' (למתקדמים: איכסה) לתפריט המשפחתי. בהתחלה היא תאכל כל שניצל, אפילו שניצל שטיגנתי במו ידי מנתח העוף המשובח ביותר, טבול בפירורי לחם טריים. אחרי כמה שבועות נופל האסימון - רק שניצל של סבתא. יום אחד היא תסרב לשניצל של סבתא, ואחרי שאנחנו מרגיעים את הרוחות ומאחים את הקרע המשפחתי היא מודיעה שמהיום אוכלים רק משהו תעשייתי מהסופר, ויקר פי שניים משניצל תוצרת בית. לפחות היא טובלת את פצצת השומן הרווי ופירורי הלחם הסינתטיים בקטשופ כך שאפשר להגיד שזו ארוחה מאוזנת. יום אחד אנחנו נגררים אחרי חברים למק-משהו. היא מגלה את הצ'יקן נאגטס ולא תיגע במשהו בריא כמו שניצל קפוא מהסופר. אחרי הארוחה השלישית במק-משהו היא תוותר גם על הרוטב.
שניצל? איכסה!
