זן ואמנות הלאטה

יום שלישי בערב. יותר עבודה מהרגיל. המשמרת מתחילה עכשיו. מרחוק נראה שלל פתקים של הזמנות, מבצבצים להם מהמדפסת בבר. מציץ בשעון, מווסת נשימה, מנקה את הראש ממחשבות וצולל פנימה.

הפוךקטןקפוצ'ינושייקפירותנסעלחלברותחקולהמילקשייקהפוךקטן בליקצף-הפוךגדול. ויש רגע לנשום.
העין מתחילה לקלוט תמונה היקפית של הבר, סורקת מידע אודות כל מרבץ של לכלוך שהצטבר. מושיט יד, אוחז במטלית ומתחיל בפעולת הטיהור. מצליח להגיע למשימה רגוע, לכן כל פעולת העשייה מועילה ומופנמת. כאשר הגוף פועל על ''מצב-ניקיון'' (להבדיל מ''מצב ניקיון בהול''), המחשבה שוקטת והסביבה נעשית בהירה. צליליהם של מכונת הקפה והמוזיקה ברקע צלולים אך לא מסיחים. ריחות העבודה של בית-הקפה, לטוב ולרע, נקלטים אך עמומים. כל פעולה של ניקיון שנעשית בשלוות-נפש, מזככת ומטהרת את העוסק בה.

הדיאלוג עם העובדים האחרים, שמשנה דינאמיות בהתאם לכמות הלחץ בעבודה, מאבד מהמונוטוניות. אנו כל-כך מושפעים מהמסכה שיש על אדם, שהמילים הופכות משניות. השיחה עם הלובש את מסכת ''הליצן'' כבר פחות משעשעת. השיחה עם חובש מסיכת ''היפה'' לא מרשימה כבעבר. מתעוררים פחות רחמים לבעליי מסכות ''העצבני'' ו-''המסכנה''. ובכלל, המסכות הרבה יותר נראות לעין. כאשר שאר העובדים שמים לב להתנהגות שלך, הם בדרך-כלל ישאלו אם ''הכול-בסדר?'', רק משום שאתה לא מתרשם מהפרפורמנס שלהם.

כאשר שינוי התודעה לקראת העבודה נעשה באופן ייזום, ותחת ביקורת עצמית, הגישה לעבודה הרבה יותר רגועה. כאשר מבצעים פעולות במצב של שלווה, זרימת העבודה ברורה יותר והאינטנסיביות לא גורמת לאבדן מיקוד. אחד האלמנטים שמצביעים על ''עליית-רמה'' בעבודה הוא הרגע, שבו היעילות מחליפה את המהירות. ההזמנות הרבות והשונות, הופכות את העבודה לתרכובת של תזמון ולוגיסטיקה, זרם אחד של פעולה נמשך לכל אורך זמן הלחץ. שדה הקרב של העבודה האינטנסיבית מסתיים בניצחון הרוח על החומר, השלווה גוברת על הלחץ.

הסיגריה מהווה תירוץ להפסקה. ההפסקה היא תירוץ לסיגריה. יש כאלו שהתחילו לעשן רק על-מנת שתהיה להם סיבה לקחת פסק-זמן בעבודה. מתיישב, מדליק את הסיגריה ומתחיל להרהר. באופן מוזר, דווקא בעת העשייה קיימת יותר שלווה מאשר בזמן ההפסקה. מכיוון שיש הפסקה בזרימת העבודה האחידה ומפני שבזמן ההפסקה כל אותה אדישות למרחש סביב מתפוגגת, ההתלהבות תופסת את מקומה של השלווה. אותם הדיבורים שהיוו קודם רק רקע, הופכים כעת למוקד. לעיתים מבזבזים יותר אנרגיה בישיבה בטלה מאשר בעשייה שלווה.

החזרה לבר מלווה במרירות מסוימת. ברגע שאבדה תחושת השלווה, קשה מאוד להתחבר אליה בשנית. עכשיו הפעולות נעשות בחיפזון ומתעוררת התקווה לסוף המשמרת. זרם העבודה עכשיו מתון בהרבה, אך משום שהשתנתה הגישה, הוא מעייף יותר. קשה באותם רגעי לאות להבין שלא משנה כמה נתאמץ, אין אנו משפיעים על קצב הפעילות בבית-הקפה. נותר רק לעבוד כרגיל ולהמתין לשעות הקטנות המבשרות את סוף המשמרת.

סוף משמרת. נוהל הסגירה של הבר לוקח זמן, במיוחד בבתי-קפה שפועלים בשיטת ''עד לקוח אחרון''. עכשיו כבר רואים את הסוף, ובריטואל הסגירה חוזרים לרמה השלווה ההתחלתית. הפעולות נעשות במצב ''טייס-אוטומאטי'', כל נוהל הסגירה נמצא שם בטרם נעשה, הדבר היחיד שמשתנה הוא הסביבה. עובדי בית-הקפה עוברים מבלי-משים למצב תודעתי אחר - מצב ה''כמיהה לסוף''. העובדים תומכים זה בזה ומעודדים אחד את השני שהסוף כבר קרוב. עכשיו יש פנאי לדיבורים על החיים בכלל ועל העבודה בפרט. אבל צריך לסיים את הסגירה.

המשמרת הסתיימה. סיגריה אחרונה לפני השיבה הביתה. בעיני רוחי אני כבר מודט את המשמרת מחר. העובדים יהיו קצת אחרים, קצב העבודה יהיה שונה ומועדי הסיגריה והסגירה יהיו בתזמון אחר. מחר, אגיע ואראה את הבר מבחוץ, עם שלל פתקים של הזמנות מבצבצים מהמדפסת. אציץ בשעון, אווסת נשימה ואצלול פנימה.